Wednesday, November 7, 2012

שלוש מדינות לשני עמים

מבוא

כתבתי את המאמר הזה לפני שנה וחצי, והוא דורש עדכונים.
ניסיתי להציג את התפישה שמאחורי הברית הפדרלית. היא מופיעה כאן רק באופן חלקי.
אני מפרסם את הטקסט למרות אי-בשלותו לקוראי העברית, שהזנחתי לצערי בתחילת התנועה.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הינו סכסוך מיוחד במינו:
אין עוד מקרה של עם החוזר אל ארצו מן הגלות, מתיישב בה אחרי כאלפיים שנה, ויוצר סכסוך לגיטימיות עם עם אחר שגדל בתוכה בינתיים, ונטע בה שורשים עמוקים...
סכסוך מיוחד דורש פתרון מיוחד במינו.

אנחנו משוכנעים שבסופו של דבר, אחרי כל הניסיונות הכושלים, שני העמים ייווכחו שהם אינם יכולים לא להתמזג ולא להיפרד, אלא רק להשתתף יחד בברית אחים. וטוב שכך, כי "טובים השניים מהאחד".
הגענו למסקנה שהפתרון הטוב ביותר הוא סוג ייחודי של פדרציה, "שלוש מדינות לשני עמים", המבטלת את הבעיה הדמוגרפית ללא חלוקה של הארץ. מדובר בכריתת ברית בין שני העמים שבו בזמן מאגדת אותם ומאפשרת עצמאות פוליטית, אך ללא הפרדה טריטוריאלית.


הפתרון הפדרלי בקיצור


שתי מדינות לאום לא טריטוריאליות, עצמאיות אך לא ריבוניות, האחת יהודית והשנייה ערבית, מחוברות תחת וגג חוקתי משותף של מדינה פדרלית על-לאומית. לה בלבד שייכת הריבונות הטריטוריאלית.

לירושלים יהיה סטאטוס מיוחד כבירה פדרלית, הנמאת ישירות תחת מנהל פדרלי. לא במקרה המבנה הזה דומה לפדרציית שבטי ישראל העתיקה, כשדוד המלך בחר בירושלים כבירה העומדת מחוץ לגבולות השבטים והמאחדת אותם.

המבנה הפדרלי יבוסס על חוקה, וישליט צדק ומשפט על הטריטוריה ועל חלוקת המשאבים הטבעיים בין שני העמים. הממשלה הפדרלית תהיה מורכבת ממספר שווה של נציגים יהודים וערבים.
כל אזרח ישבע אימונים למדינה החוקתית, בכך הוא יכיר בזכות הלאומית של העם השני לעצמאות, וייהנה מאזרחות כפולה: אזרחות לאומית משלו המבטיחה את זהותו הלאומית, ואזרחות פדרליות המבטיחה שוויון על בסיס עקרונות של צדק ומשפט אוניברסליים.

עקרונית, כל תושב ייהנה מאוטונומיה פרסונלית ויוכל לגור במקום בו יבחר, בין הירדן לים. הוא יצביע לפרלמנט שלו בלבד ללא הקשר גאוגרפי, כך שתיעלם כל בעיה דמוגרפית. בדרך זו המדינה היהודית תכלול תמיד קרוב ל- 100% יהודים, וללא תלות במספר הפלסטינים החיים גאוגרפית בקרבה. הדבר נכון באותה מידה עבור המדינה הפלסטינית: היא תכלול תמיד כ- 100% אזרחים ערבים, ללא תלות במספר היהודים החיים בגדה המערבית.

עולים חדשים יהודים ופליטים ערבים יוכלו לשוב לארצם בלי לסכן את העצמאות של העם השני. זו תהיה מעוגנת בחוק הפדראלי.
חשוב להבין שהחוק הלאומי של כל עם או קבוצה אתנית תחול על אזרחיה באופן אישי, ולא על טריטוריה, כפי שתמיד עשו ההלכה היהודית והשערייה המוסלמית.

יוגדרו אזורים יהודים, ערבים, ושל שאר הקבוצות האתניות - אדמיניסטרטיביים בלבד במהותם ולא פוליטיים – על פי הסטטוס קוו והמציאות הדמוגרפית הקיימת והמתוכננת לעתיד. בהם יקבל החוק הלאומי של כל קבוצה בסיס טריטוריאלי, בהתאם לרציפות הלאומית של ההאזורם המיושבים.

הבעלות על האדמה תהיה בעלות פרטית בלבד, לא תהיה בעלות לאומית. שני העמים ושלוש הדתות יסכימו על הנאמר: "כי לי הארץ, גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כה, כג). כך יתבטל הערס הרעיל של הלאומניות הטריטוריאלית. וכך יישמר שלמות הטריטוריאלית של ארץ ישראל-פלסטין, שני המשקים יהיו משולבים ויהינו אחד מיתרונותיו של השני.

יהיה צבא אחד בלבד בין ההר לים; צה"ל, צבא הגנה לישראל, תקבל ממשמעות של "צבא הגנת לפדרציה". יחידות צבא ערביות תשולבנה בהדרגה בה, בהתאם להתקדמותו של תהליך שלום בין הפדרציה לשכניה הערבים והמוסלמים של האזור.

זה אפשרי: קיים רוב שפוי בשני העמים שרוצה לחיות בשלום צודק. הקונפדרציה תיתן לו את השלטון. ומי יודע, אולי תורחב הפדרציה לכל מזרח התיכון והלאה?

ברור שהפתרון המוצע כאן יתקבל בסקפטיות במקרה הטוב ויעורר התנגדות גדולה בצד היהודי במיוחד. הצד הפלסטיני ישראלי כבר אימץ ראיון דומה במסמך שכתב ארגון עדאלה*.
לכן עלינו להסביר באופן מפורט איך הגענו לפתרון זה דווקא:


מבוי סתום


המצב היום תקוע במבוי סטום וללא מוצא: הצד הפלסטיני לא יחזור כנראה לשולחן הדיונים על תהליך השלום. הפלסטינים כבר אמרו בעצם שהם אינם מעוניינים בשטחים בלבד. אז מה נשאר לישראל לעשות? לבנות גדר, לסגת ולהיפרד חד צדדית? ניתן לספח את הגושים הגדולים של ישובים, כמחיר על הבחירה הפלסטינית באלימות. שטחים חלופיים יוצעו רק בתמורה להסכם שלום. אך, במקרה הטוב, רק חלק מהפלסטינים יקבלו הסכם בנוסח של אוסלו. התנועות האיסלמיות והפליטים בפזורה הפלסטינית לא יוותרו על חלום של "פלסטין השלמה". כל עוד ולא תהיה השלמה פלסטינית גורפת עם קיומה של מדינת ישראל, וכל עוד לא יראו בה את המימוש של זכותו הלגיטימית של העם היהודי להגדרה עצמית, כל נסיגה ישראלית תהיה מסוכנת מדי כדי להתבצע. האפשרות של התחמשות לא קונבנציונלית תאלץ ישראל לאכוף ביזור כמעט מוחלט על המדינה הפלסטינית. ורוב הישראלים לא יסמכו על גורם בינלאומי לביצוע מסימה זו. נוכחות צבאית ישראלית בתוך המדינה הפלסטינית, אף שהיא מאולצת הביטחון, תתפרש שוב ככיבוש ותצדיק את הטרור.
אנחנו כבר נתונים בתוך האלטרנטיבה של ימין-שמאל הבלתי אפשרית הזו, בה הפלסטינים מנצחים בכל מהלך בתווך ארוך: או כיבוש צבאי עם מעגל קסמים של טרור-תגובה צבאית-טרור, מלווה בדיכוי המוני ובנידויה הבין-לאומי של ישראל, או נסיגה חד צדדית, כליאת האוכלוסייה הפלסטינית מאחורי גדר אלקטרוני, מלווית בירי תלול מסלול, בהתחמשות והתחזקות של התשתיות הטרור ו"מגה פיגועים" המחייבים שוב פלישה צבאית ....

לאור העדר מוצא מהמלכודת הזאת, יש לפתרון הפדרלי יתרון גדול: הוא מציע לפלסטינים פתרון מדיני הוגן בשוויון בין שני העמים. לשני העמים, קבלתו היא גם הכרה בזכות הקיום של הצד השני. כריתת הברית בין שני העמים, כשהברית עצמה היא הריבון על האדמה ולא העמים, היא תכלית הסבלנות. לכן מוצדקת העדר סבלנות כלפי הבלתי סובלניים משני העמים: יצוין בהסכם כריתת הברית הפדרלית שכל מי שייפר את הברית ויתנגד לה בכוח יגורש ממנה, ושכל ארגון שיחתוך תחת קיומה ייוצא מחוץ לחוק.
כי הבעיה העקרית היא להבטיח שצד אחד לא ינסה לשלוט על הטריטוריה ועל הצד השני. וכאן מתגלה שבנדיבותו של הפתרון טמון כוחו: במידה ואפשרנו את הקמתה של מדינה פלסטינית לא טריטוריאלית אשר נהנית מאותן הזכויות אשר נהנית המדינה היהודית, יש לנו את הזכות לתבוע הכרה הדדית בנו. הפלסטינים אשר יפעילו אלימות נגד הפדרציה יגורשו משטחה, כי אין אפשרות לתת לצבא עוין או למחבלים להתארגן בין ירדן לים. וכמובן אותו תנאי יחול על הצד היהודי.

מטרת הציונות ההרצליינית הייתה ליצור זהות ישראלית "נורמלית" שדומה לזהויות הלאומיות של שאר העמים. בכך היא גזלה מהפלסטינים את זהותם הטבעית. הדבר כמובן בלתי נסבל עבור הפלסטינים ומסביר את אלימותם. עלינו לחזור לזהותנו המקורית כדי שהם יוכלו למצוא את שלהם. מצידם, קיומם של הפלסטינים בתוך מדינת חוק לא טריטוריאלית יחזיר אותם לזהות הערבית האברהמית המקורית.

הבעיה הדמוגרפית


הבעיה הדמוגרפית היא אחד התסמינים שמעידים על יחודו של הסכסוך. יותר מאשר הטרור, היא הסכנה האמתית לקיומה של מדינת היהודים. בדרכים השקטות ביותר – הולדת תינוקות, הצטננות מ"השטחים" – ערביי ישראל יהוו רוב בתוך מספר עשרות שנים. מאותו הרגע הפלסטינים מבפנים יהפכו אוטומטית את ישראל למדינה ערבית. לא יעזרו אז לא עוצמה צבאית ולא נכונות להקרבה עצמית. אולי תהיה עלייה מסיבית מארה"ב? לא הייתי סומך על הנס.

התשובה ההגנתית המיידית של ישראל מול הטרור היא הקמת גדר בין ריכוזי האוכלוסין הפלסטיניים בשטחים ומדינת ישראל. לו לא היו פיגועי טרור היה גם צריך להקים גדר כדי לבלום את מימושו הזוחל של "זכות השיבה" אל "פלסטין השלמה". אם הקמתו של הגדר תתבצע בשלמותה, פלסטיני הגדה יימצאו את עצמם לכודים בתוך מעין מחנה מעצר גדול, כפי שכבר קרה לתושבי רצועת עזה.

מעניין לראות שהבעיה הדמוגרפית קשורה במיוחד לזהות היהודית:
בפולין של לפני מלחמת העולם השנייה, היהודים הם אלה שהוו בעיה דמוגרפית עבור הפולנים. וועד ארבע הארצות, הנהגת העל של הקהילות, הציע כפתרון לממשלת פולין שתעניק לאוטונומיה היהודית אופי לא טריטוריאלי. כך היהודים יוכלו לנהל בעצמם את חייהם בלי להתערב בדמוקרטיה הפולנית ובלי שקיומם הלאומי יאיים על שלמותה הטריטוריאלית של מדינת הפולנים. על פתרון דומה חשב, כנראה על רקע זה, מנחם בגין כשהציע אוטונומיה פלסטינית בקמפ דייויד.

ניתן לחזור לעבר עוד יותר קדום: לפי ספר בראשית, עצם היוולדותו המיוחדת של עם ישראל, שנולד בקרב עם אחר ולא על אדמתו, היוותה בעיה דמוגרפית עבור המצרים. פרעו חשש שהעבריים יהיו לגייס חמישי :

" הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ, פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ." שמות ט-י).

אצל עמים אחרים, הבעיה הדמוגרפית אינה אלא בעיה זמנית בלבד. המהגרים הזרים החיים בקרב העם המארח נקלטים אט אט וזהותם נמזגת בזהותו של הרוב.

יתר על כן, הבעיה הדמוגרפית היא זו שמנעה את סיפוחם של "השטחים" למדינת ישראל ובכך מחייבת את הקמתה של מדינה פלסטינית נפרדת.
אך התברר עכשיו שהפתרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות טריטוריאליות אינו בר ביצוע.
הפלסטינים מבחוץ לא רוצים במדינה הקיקיונית שהוצעה להם באוסלו. זו מדינה קטנה ומחולקת לשני גושים, הגדה וחבל עזה, ועוד תת-גושים שהמעבר ביניהם תלוי ברצונם הטוב של הישראלים ובפעולתם של מחבלים. זו מדינה שתתקשה להשיג עצמאות כלכלית.
בנוסף לכך, יהודים וערבים כאחד לא הועילו לוותר לגמרי על רצונם לחיות בכל המרחב שנקרא "ארץ ישראל או "פלסטין".
מבחוץ, פלסטינים במספרים עולים וגדלים, הרעבים במדינה פלסטינית מהעולם השלישי ומתרפקים בדלתות של מדינה יהודית עשירה, לא יוכלו לעולם להידחות ע"י חומות וגדרות טייל. להפריד בין שתי האוכלוסיות מהווה סכנה עוד יותר נוראית: אזור לגמרי יהודי יהווה מטרה אידאלית עבור נשקי השמדה המונית. סדאם חוסין לא ירה טילים לעבר ירושלים, עיר מעורבת, אלא אל תל-אביב היהודיה בכללותה.

חלוקה לשתי מדינות טריטוריאליות אינה פתרון לתווך ארוך: בעתיד, אם ישראל תרצה לשמור על אופייה היהודי, היא תצטרך לוותר על חלקים הולכים וגדלים של שטחיה שנשלטו על ידי רוב ערבי.
מדינה דו-לאומית אחת איננה פתרון גם כן. יהודים ופלסטינים כאחד אינם מוכנים להקריב את זהותם הלאומית.
אז מה נשאר אם כי הפתרון שהצענו?

תהליך הקמת הפדרציה


עלינו להקים תנועה משותפת של ערבים ויהודים ישראלים. התנועה תפעל לפי עקרונותיה החוקתיים של הפדרציה עצמה וכמדינה פדרלית בדרך

הפתרון יוצע לעם הפלסטיני במקום מדינה טריטוריאלית נפרדת. אם הוא לא יקבל אותו, יישמו אותו בכל אופן היהודים והערבים הישראליים בתוך הטריטוריה הישראלית עצמה, כשלב ראשון. כמובן הדבר יתבצע אך ורק בתוך החלטה דמוקרטית ובאופן רצוני. חשוב שערביי ישראל, או "הפלסטינים הישראלים" לא יפסידו מבחינה כלכלית מהמהפך. הם ירווחו מצד אחד הכרה בזהותם הלאומית הערבית-פלסטינית, ומצד שני הם ישמרו על זכויותיהם הדמוקרטיות וחברתיות בתוך אזרחי הפדרציה.
בהמשך, אזורים פלסטינים נוספים מהשטחים יוכלו להצטרף בהדרגה, ולא יגרמו לבעיה דמוגרפית כי ייאספו לאוכלוסייה הפלסטינית, לא ליהודית. הפדרציה תהווה עבור הפלסטינים אלטרנטיבה מפתה לדיקטטורה הקטנה וענייה של פתח-חמאס. היא תפעל כמסנן שתפריד בין פלסטינים שמוכנים לחיות יחד עם העם היהודי על אותה אדמה, ובין אלה שמסרבים להכיר בצדקתן של הזכויות הלאומיות היהודיות.

הבעיה העיקרית נשארת בעיית הביטחון: איך למנוע שהפדרציה תשמש לסוס טרויאני עבור לאומנים פלסטינים שרוצים להשתלט על כל המרחב? איך למנוע שהפדרציה תעמוד תמיד בסכנת פירוק על ידי אחד הצדדים? איך לקיים צבא פדרלי משותף לשני העמים? לשם כך יש להתנות מראש תנאים קשוחים במיוחד לקבלת האזרחות הפדרלית: כל מי שישתמש בטרור, או שייפר את הברית הפדרלית וינסה להשתלט בכוח על העם השני, יוגלה. לא יהיה מקום במרחב הטריטוריאלי של הברית למי שאינו מכיר בזכות העם השני לקיום עצמאי. לא תהיה כל סובלנות לגבי הבלתי סובלניים.

פדרציה או קונפדרציה


הפתרון של מדינות לאום לא טריטוריאליות יכול להישמע נועז מדי, חוסר תקדים.
היה ניתן לכאורה להסתפק בקונפדרציה, זאת אומרת בהסכם בין שתי מדינות ריבוניות בעלות טריטוריה וצבא משלהן. הן מרכיבות יחד וועדה או ממשלה קנפדרלית משותפת שתפקידה להסדיר באופן ממוסד את היחסים ביניהן.
הבעיה היא ששתי המדינות העומדות ליצור את הקונפדרציה צריכות קודם כל להיות עצמיות - זאת אומרת בעלות צבא משמעותי - וצריכות להסכים על גבול ביניהן. ואם כבר הצליחו להגיע להסכם כזה, הרי הם במצב של שלום, ומי צריך אז מנגנון נוסף?
במילים אחרות, פתרון קונפדרלי אינו יכול לבוא אלא אחרי פתרון שתי המדינות, שלו מחכים כבר עשרים שנה... הוא היה יכול למסד שיתוף פעולה שכבר קיים ואפילו להפוך עם הזמן לפדרציה ממש.
מכשול נוסף הוא שאין לקנפדרציה עצמה שום ריבונות ולא תהיה לה היכולת למנוע עימות בין הצדדים.


אפשרות אחרת היא פדרציה מורכבת מ"קנטונים" טריטוריאלים בדומה לדגם של הפדרציות השוויצית, הבלגית או הקנדית. אפשרות זו מספקת גם היא את כל היתרונות של המסגרת הלא לאומית המשותפת. אך במקרה כזה שומרים על הגדרה לאומית טריטוריאלית ולא מנטרלים את הסכנה של סכסוך עתידי. פלסטינים ויהודים אינם ולא יהיו לאום אחד כעם השוויצי או הבלגי, ומפריד ביניהם יותר מאשר שפה. ההיסטוריה המשותפת שלהם היא כולה היסטוריה של עימות מתמשך מעל למאה שנה.
לכן נראה שהפתרון הנועז דווקא הוא הנחוץ.

מקור הציונות


הצורך בהקמת מדינה יהודית התגלה יחד עם היווצרותן של מדינות הלאום באירופה בעקבות המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון. לפני כן, במשטר הישן של המלוכה ושל האצולה, היו היהודים מיעוט לאומית מוכרת בתור שכזאת. מיעוט לאומית מופלת לרע, וגם בעלת פריבילגיות מסחריות, אך מוכרת וקיימת.
אחרי "אביב בעמים" והקמת המדינות לאום באירופה, אומות היו לריבון במקומם של מלכים בשר ודם. דמוקרטיה, משמעותה ביוונית: שלטון של העם. לכן, כפי ששני מלכים אינם יכולים לחלק אותה מלכות, לא התאפשר עוד לשתי אומות שונות לשבת באותה מדינה: "אין שני ראשים לכתר אחד" אומר התלמוד (?). פתאום היהודים התבקשו להגדיר את עצמם בתור בני דת משה", ולהיעלם כישות לאומית.
כתשובה לבעיה זו, התנועה הציונית הקימה את מדינת הלאום שלה עבור העם היהודי. היות ובני לאום אחר היו חיים על אותה אדמה, הבעיה כמובן רק התהפכה, והשאלה היהודית הייתה לשאלה הפלסטינית. זאת כעת מתפוצצת לנו בפרצוף, פשוטו כמשמעו.

הבעיה היא שמדינת ישראל הוקמה בתור מדינת לאום טריטוריאלית, על פי הדגם האירופי, ובתור כך היא אינה מתאימה לזהות היהודית. אם הזהות היהודית הייתה דומה לזהויות לאומיות אחרות, התלויות בטריטוריה - יהודים ופלסטינים היו הופכים ל"עם ישראלי" אחד חדש. זו הייתה מטרתה של התנועה הכנענית הפגה. אך הזהות היהודית עמדה במשך ההיסטוריה במבחנים קשים יותר והיא אינה תלויה באדמה: לא הופכים ליהודי ע"י לידה בארץ ישראל, בזמן שמי שנולד בצרפת או בארה"ב יכול להיכלל בתוך העם הצרפתי או האמריקאי. העם היהודי היה קיים הרבה לפני מדינת ישראל ומחוצה לה, ללא טריטוריה משלו. לכן, הוא לא יהפוך ל"עם ישראלי" או ל"עם כנעני" חדש, ולא יוכל לעולם לקלוט לתוכו בני עם אחר החיים באותה טריטוריה.

התנועה הציונית והמחשבה הפדרליסטית


הרעיון הפדרלי ליווה את הוגי הדעות של התנועה הציונית מאז היווסדה.
זאב ז'בוטינסקי הציע כבר בראשית שנות העשרים מבנה מדיני פדרטיבי. בשנות השלושים דגלו ברעיון הפדרטיבי דוד בן גוריון וחיים וייצמן. בשנות הארבעים נשא אותו מרדכי בנטוב, ממנהיגי השומר הצעיר.
היהודים היו אז מיעוט ורצו להבטיח אוטונומיה לעצמם. ברגע שבן גוריון הבין שהיהודים הולכים להיות הרוב השולט, הוא וויתר על הרעיון הפדרטיבי.

הספר של פרופ' יוסף גורני מוכיח זאת ללא ספק: "מדיניות ודמיון - תכניות פדרליות במחשבה המדינית הציונית", 1948-1917,. יד יצחק בן-צבי, 1993 תשכ"ד.

מדינת יהודית ודמוקרטית? הסתירה ופתרונה


מדינת לאום דמוקרטית משמעה ריבונות של העם והכרעת החלטות על פי רוב עם. אך יש אצלנו שני עמים לפחות, מורכבים מקהילות הטרוגניות. שלטון הרוב יהווה תמיד עוול עבור מיעוט לאומי או דתי כי הרוב כופה עליו את זהותו השונה. חוקה במצב הנוכחי רק תנציח את העוול.
על חוקה צודקת להכיר ולהגן על עצמאותם של הלאומים השונים ועל אוטונומית הקהילות המרכיבות את האוכלוסייה. חוקה כזאת אפשרית רק תוך הקמתה של פדרציה דו-לאומית יהודית ערבית המנהיגה בתוכה דמוקרטיה קהילתית. על כך יוכלו להסכים ערביי ישראל והחרדים.
במשטר כזה החוקה הפדרלית תהיה הריבון האמתי הבלעדי. היא תבטיח אי-שליטה של לאום הרוב על לאום המיעוט וחלוקה צודקת של משאבי הטבע. ובא לציון גואל.

האמנם ישראל מדינה יהודית?


הבעיה הדמוגרפית מגלה לנו עובדה כואבת: "צביונה היהודי" של המדינה אינו יותר מאשר תוצר של רוב מספרי גרידא. כשיום מן הימים ערביי ישראל יהוו רוב, המדינה תקבל פתאום "חזות" ערבית: הדגל, ההמנון, השפה השולטת, החגים הרשמיים, כולם יהפכו את עורם. קשה לקבל את המסכנה הבלתי נמנעת: מדינת ישראל איננה יהודיה בעצם מהותה, "יהדותה" תלויה בגורם חיצוני בלתי ניתן לשליטה, היא איננה יותר מאשר כליפה סמלית דקיקה; ומסכנה חמורה עוד יותר: העם היהודי איננו הריבון אלא המדינה היא היא הריבון האמתי. אצלה עם הנצח הפקיד את יהדותו וחירותו, אך יום יבוא והיא תבגוד בו, היא תבחר לעצמה עם זר אחר ותלבש עבורו לבוש חדש לטעמו.
כולנו חשבנו: יש לנו מדינה, סוף סוף אנחנו עם חופשי, ריבוני. שכחנו שהנתינים שייכים לריבונם, ולא הריבון לנתיניו! האמת המרה היא שבעולם המודרני הנשלט על ידי מדינות הלאום ומחולק ביניהם, אין העמים נותנים לעצמם מדינה, אלא מדינות הלאום יוצרות לעצמם עם בצלמם וכדמותם. המדינה היא אישיות-על, ה"עם" אינו אלא אחד החומרים המרכבים אותה, כגון הטריטוריה והתשתיות.

ייחודה של הזהות היהודית


העובדה שעם ישראל שמר במשך תקופה כה ארוכה על קשר מספיק חזק עם ארצו כדי להקים מדינה ולהילחם עבורה בנחישות ואחדות מופלאה ממחיש עד כמה הקשר בינו לבין ארצו מיוחד במינו.
את ייחודיות זו יש להבין היטב.
אין בתרבות הציונית הישראלית את הכלים להבנה זו, כי כל מטרתה של הציונות ההרצליינית הייתה להפוך את העם היהודי לעם ככל העמים, על ידי החזרתו אל אדמתו דווקא.
את המפתח לקשר המיוחד הזה ניתן למצוא במקורות היהדות, אך מקורות אלה נתפשות כדתיות, והציבור המתמצא במבוך הטקסטים תופש את עצמו כ"דתי" וחסר לו כלים כדי להפיק לקח מהמקורות אל התחום של הפילוסופיה הפוליטית ומדעי המדינה.

אין לנו מנוס מהצורך לתת ביטוי פוליטי לייחודה של הזהות היהודית. הבננו ששורש הסכסוך נטוע בשאלה זו. לשם כך יש להבין לעומקו את ייחודו של העם היהודי.
הווה אומר שמבחינה סמלית, האדמה היא אימא עבור כל העמים. הטריטוריה יוצרת את העם בתוך כוך ההיתוך של רחמה. כך אומר המיתוס היווני של האוטוכטוניה: האדם נולד מ"כטונוס", מהאדמה, הוא "יליד הארץ", הארץ היא מולדתו במובן הראשוני ביותר.
אימא-האדמה נושאת את העם ומניקה אותו. עמים-תינוקות כאלה נשארים קשורים לאדמתם ולא יכולים לשרוד רחוק ממנה. בתפיסת העולם שלהם הטבע וחוקי הסיבתיות שולטים על האדם.
המיתוס היווני הנו עתיק יומין. התקופה שבני אדם היו נולדים ויוצאים מקרב האדמה היא אולי זכר של התקופה הפרהיסטורית: בני אדם היו אז ציידים לקטים, חיו בעצם כטפילים של הטבע, בתלות מוחלטת באדמה, כתינוק היונק משדי אמו.
המשבר הגדול הגיע עם המהפכה הנאוליתית: הבבלים המציאו את גידול הצאן והחקלאות והפכו בכך סמלית את אימא אדמה לאישה פורייה: כשחקלאי פותח בחרב המחרשה את האדמה הרטובה וזורע בה זרעים, הוא בועל אותה, והיא נותנת לו ילדים יפים, היבול השופע. זו מרד נגד הבעל, אל השמים שמזדווג עם אשתו האדמה במטרים מפרים ומולידים כל חי.
הציביליזציה בראשיתה היא מרד, מקים הממלכה הראשונה נקרא נמרוד. תחילת הציביליזציה לוותה כנראה ברגשות אשמה עזים. הקרבת קרבנות מן הצאן ומנחות מהשדות היו מקלות על כובד החטא. הבבלים מצאו פתרון בהסבר מיוחד לבריאת האדם: האלים נהיו עייפים מלהכין את האוכל שלהם. אז הם בראו את האדם כדי שיספק להם מזון והם לימדו אותו את עבודת האדמה. בהקרבת הקרבנות האדם ממלא אחר ייעודו. המזון "החולין" שהוא לוקח לעצמו אינו אלא תוצר לווי שולי של עיקר העבודה, עבודת הקרבנות. ואמנם הארכאולוגים גילו שבכל הבתים של הכפרים הראשונים בהיסטוריה לחדר אחד היה תפקיד של מקדש.
היה בכל זאת צורך לפתור את הסטירה בין הזהות הכללית של עם שעבורו האדמה היא אמו מולדתו, ובין הזהות הפרטית של האיכר שמעבד אדמה-אישה. איך משתחררים מקשר של גילוי העריות מטפיזי כזה? אפשרות אחת היא האלהת המלך שמייצג את העם, כך שאין יותר לכאורה מרד של האדם נגד האלים. העם משרתים ומזינים את הכוהנים ואלה את המלך-כוהן גדול. המלך, חציו אדם, חציו אל, הוא בעצמו הכהן הגדול שמשרת אלים גבוהים יותר. ואלה משרתים אלים עוד יותר גבוהים, עד האל העליון. באופן זה רגשות האשמה עוברות סובלימציה שבונה בדרכה למעלה את כל היררכיה ("שלטון הקודש" ביוונית) של החברה. מצרים, בצד השני של הסער הפורה, בנתה את הציביליזציה שלה על אותו עיקרון.
ספר בראשית מציע פתרון שונה: האל שיצר את האדם, "עפר מן האדמה" נטע גן בעדן, וככתוב: "וישם שם את האדם". זאת אומרת שהאל שירש את האדם מהאדמה הראשונית והעביר אותו אל אדמה אחרת, הגן שנטע במיוחד למענו. יש כאן שתי האדמות נפרדות, וזהו הפתרון: האדמה שהאדם "עובד ושומר" אותה היא הגן, ולא האדמה שממנו נלקח. אדמת האישה היא שונה מאדמת האם. כאב טוב שדואג לשדך אישה לבנו, הבורא נטע גן עבור האדם. אין כאן שום תחרות, שום מרד. אין כאן גילוי עריות כלל!

התפישה היהודית שונה בתכלית השוני מבחינה זו: "אימה האדמה" של העם העברי היא מצרים; שם הפכה חמולת בני יעקוב לעם ישראל. יציאת מצרים וקריעת ים סוף הייתה לידה בדם ומים. העם אשר הופרד מאמו הרודנית ללא דרך חזרה, התבגר במדבר העוין. מול הר סיני חגג לו בר מצווה, והתורה הייתה לו גם כתובה: בה היו כתובים התנאים שעליו לכבד כדי לשאת את הארץ המובטחת לאישה.
עם בוגר קם עלי אדמות, בן חורין ומשוחרר מכל דטרמיניזם קוסמי. השבת, "זכר ליציאת מצרים" מסיימת את השבוע ומסמנת להיסטוריה את החופש כיעד.

מהן ההשלכות הפוליטיות של הזהות היהודית? איני יכול להימנע מלהשיב שהעם היהודי אינו יכול להיות נוצר על ידי מדינה כי הוא כבר נוצר על ידי מעצמה ריבונית אחרת: ריבונו של עולם.
תשובה דתית? לא בהכרח! לריבונות האל יש משמעות מדינית. במשך אלפיים שנה ויותר קהילות ישראל שרדו בכל מושבותיהם בזכות העובדה ששמרו על אוטונומיה משפטית הלכתית. אין כאן שאלה של אמונה, מספיק שברית הר סיני קיימת בתודעת "עם השם" כדי לחולל מציאות אחרת. אף אחד לא ראה "מדינה", כולם מודים שמדינה היא ייצור מלאכותי של האדם, אך רבים גם כן מדברים ב"שם המדינה" או מייצגים אותה, "משרתים את מדינה", ואף מוכנים למות בעדה. השאלה: האם המדינה קיימת במציאות? איננה פחות תאולוגית מאשר זו של קיום האל. האם אין לכל הטקסים שנערכים לכבוד או בשם המדינה אופי דתי? למה אם כן להגדיר את היהדות כדת? בסופו של דבר, מדינת הלאום היא זאת שרצתה לראות ביהדות דת בלבד!

עם מיוחד


עמים אחרים יכולים להשלות את עצמם ולחשוב שהם ריבונים, כי זהותם היא תוצר של הטריטוריה הנושאת אותם ואינה נבדלת ממנה, כך שריבונותה של המדינה הטריטוריאלית נחשבת באופן טבעי לריבונותם.
אך, בניגוד למדינות אחרות, מדינת ישראל לא הצליחה ליצור לעצמה "עם ישראלי" חדש. יהודים וערבים מיענו להתמזג ללאום האחד לו זקוקה כל מדינת לאום. לכן צביונה וזהותה של מדינת ישראל יכולים לעבור מייצוג של עם אחד לעם השני.
מתברר שעם ישראל אינו יכול להפוך לעם שמדינה יוצרת אותו. במובן זה העם היהודי מסרב להפוך לעם ככל העמים, גם כשהיהודים עצמם מנסים להתבולל באופן קולקטיבי דרך תנועה לאומית משלהם. המסכנה הבלתי נמנעת היא: היות והעם היהודי אינו יכול להסתגל למבנה של מדינת לאום יש לסגל אליו את צורת המדינה.


מדינה יהודית


איך יוכל העם היהודי סוף סוף להבטיח את קיומו החופשי במדינתו שלו? כשמדינתו תהיה יהודית במבנה ובתוכנה. במדינה יהודית אידאלית, קבלת אזרחות תעשה אדם ליהודי.
האם זאת אומרת שמדינה יהודית חייבת להיות מדינת הלכה? במובן מסוים כן. אך מדינת הלכה אינה תאוקרטיה. "מדינת ההלכה" של החכמים קמה דווקא נגד התאוקרטיה של הכוהנים הצדוקים. חכמי התלמוד קבעו ש"לא מקשיבים לבת קול", ש"חכם עדיף מנביא", ואמרו על התורה "לא בשמיים היא". עבורם התורה היא אלוהית במובן שהחוק והצדק הם אוניברסליים. אין צדק אנגלי או ספרדי; הצדק אינו לאומי, אינו נובע מהחלטה דמוקרטית, הוא נכון לכל עמי תבל, הוא של "ריבונו של עולם". משפטנים מודרניים דיברו על משפט הטבע במובן דומה, בלשון חילוני. הבורא "נתן" את התורה לבני ישראל, זאת אומרת שהם רשאים ומסוגלים לפרש כיצד ליישם אותה בכוח שכלם, בנסיבות נתונות.
המושג של מדינת הלכה אינו שונה בהרבה מהמושג של מדינת חוק. ההבדל הוא עניין של תוכן ושל סמכות. התוכן ניתן להתפתח ולהתגמש כשההלכה חייה. שאלת הסמכות היא קשה יותר והיא תמשיך להפריד "דתיים" ו"חילוניים. האם גוף של רבנים מוסמכים יהיה הרשות השופטת-מחוקקת, או שפרלמנט נבחר ימלא תפקיד זה?
בסיפור התלמודי הידוע שבה מוכיחים החכמים על ידי פסוק מהתורה שלא מתייחסים לבת קול או למעשי נסים בקביעת ההלכה, אלא מחליטים על פי רוב קולות, נשמע בסוף קולו של אלוהים שאומר תוך צחוק גדול: ניצחוני בניי, ניצחוני בניי! אולי הגיע הזמן שהבנים יקבעו את החוק בעצמם בלי להזדקק לפסוק שהוצא מהקשרו. במדרש אחר אלוהים מכריז: הלוואי אותי יעזבו ותורתי לא יעזבו! אב טוב שמח בראותו שבניו כבר אינם זקוקים לו ואינו נפגע מעצמאותם. אם הילדים גדולים מספיק הם יעשו זאת לא מתוך מרד אלא מתוך אחראיות שלימה.

במדינה יהודית כל האזרחים יהודים, כפי שבספרד, למשל, כל האזרחים ספרדים. אי אפשר לקרוא בשם "ישראלי" אדם שאינו יהודי בלי לפגוע בלב הזהות היהודית עצמה: "ישראל" הייתה תמיד מילה נרדפת ל"יהודי".
כל עוד מדינת ישראל היא מדינה טריטוריאלית, אם היא רוצה להיות מדינה יהודית היא חייבת להוציא פיזית את הלא יהודיים מחוץ לשטחה. זאת אומרת שיש לבצע טיהור אתני (הימין הקיצוני), או לסרטט מחדש את גבולות המדינה בהתאם למפה האתנית (השמאל). שני פתרונות אלה אינם מקובלים לא על הפלסטינים ולא עלינו ונידונים לכישלון בתווך פחות או יותר ארוך.
במדינה יהודית לא טריטוריאלית, החוק חל על האזרחים עצמם ולא על הטריטוריה וכל מי שנמצא בה, וחל אז מהפך במהות המדינה עצמה: מדינת לאום רגילה היא - מצד אחד, אישיות משפטית מופשטת - ומצד שני, גוף טבעי מורכב מטריטוריה קבועה ואוכלוסיה מתחלפת מדור לדור ומהגירה להגירה; המדינה היהודית הלא טריטוריאלית מאבדת מגשמיותה והופכת למדינת חוק טהורה, מדינה שהיא כל כולה שלטון החוק על העם, "מדינה" מלשון "דין".
ראינו ששלטון של עם על טריטוריה אינו אלא שלטון מדומה. הטריטוריה היא השולטת ומעצבת את העם. לכן במדינתו הלא טריטוריאלית העם היהודי לא יהיה "ריבון" במובן הרגיל, כי החוק הוא שיהיה ריבון עליו. אך הוא יהיה חופשי כפי שאדם אחראי על מעשיו הוא באמת חופשי. לא ישלוט עליו עם אחר, וזו הייתה המטרה העיקרית של התנועה הציונית.

מבנה יהודי של מדינה מסתכם בשני ממדים:
- הריבונות היא של החוק והצדק האוניברסליים.
- ריבונות זו איננה טריטוריאלית אלא חלה על בני אדם בלבד. היא יוצרת אוטונומיה פרסונלית.
היות וקיים גיוון רב בתפישות משפטיות ודתיות בקרב האזרחים היהודים, ואפילו בהגדרת זהותם היהודית, יהיה צורך במשטר גמיש במיוחד של דמוקרטיה קהילתית: חילונים, למשל, יוכלו לפרש את התקנות הקהילתיות שלהם כמעין "הלכה חילונית" אשר מבטאה, ברמת הקהילה, את העיקרון של הריבונות החוק העל-לאומי. האוטונומיות המשפטיות של החרדים ושל כל קהילה וקהילה וקהילה תקבל הכרה פדרלית.

למדינה הפלסטינית תהיה אותו מבנה עקרוני. אם כן, ניתן לשאול: אם שלטון המדינה הוא שלטון של חוק ומשפט אוניברסליים, למה שיהיה למדינה אופי לאומי? למה שלא תהיה מדינה "חילונית" אוניברסלית אחת לאזרחי שני העמים?
השוני בזהותם של שני העמים מתבטא בכל התחומים: תודעה היסטורית, דת, שפה, תרבות, לבוש, וכו'. מדובר על שני לאומים שונים, ההיסטוריה הוכיחה לנו מה היא עוצמת כוחם של הזהויות הלאומיות, ואין רצון בשני הצדדים לוותר על עקרונו המייסד של מדינת הלאום: מדינה אחת לעם אחד.
כל אחד משני העמים זקוק לגרסתו הייחודית של החוק והמשפט האוניברסליים.
אותה שאלה ניתן לשאול בתחום ה"דתי": ההלכה והשערייה הן שתיהן מערכות משפטיות שחלות על אומה במקום הימצאותה, שתיהן מכירות באותו הריבון אלוהי ובאותו אב מייסד, אברהם, אז למה נשארו בכל זאת שתי דתות נפרדות? כי שתיהן מפרשות את דיני השמיים בשתי שפות שונות, על פי שתי מסורות שונות, ובעיקר מפני ששתיהן מאמינות שהן מחזיקות בגרסה הנכונה של ספר החוקים האלוהי: התורה והקוראן.
טוב שישנה תחרות דתית ומדינית כזאת, בתנאי שתאה לשם שמיים...

המסגרת הפדרלית הלא לאומית תהווה מעין מכנה משותף מינימלי, מעין ברית בני נוח, או אפילו ברית בני אברהם מקובלת על כולם, שתאפשר את ניהולם של העניינים המשותפים לשני העמים. החוק הפדרלי יהיה אוניברסלי במובן של חוק בין-לאומי, או יותר נכון, על-לאומי, שמכבד את ייחודו של כל לאום, ולא אוניברסלי במובן של ביטול הלאומיות או השתלטות אמפריאליסטית של לאום אחד על שאר האחרים. בכך החוק הפדרלי יהיה קביל על שני העמים. הפדרציה תהיה פתוחה לכל העמים, שכנים ורחוקים. ירושלים בירת הפדרציה תזכה שיתקיים עליה הפסוק: "ונהרו אליו כל הגויים [...] כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב'). אולי יצטרפו בעתיד עמים נוספים והברית תלך ותגדל ותתקרב ליצרית פדרציה עולמית שתשרה את השלום האוניברסלי של ריבונו של עולם...

יהודה שוורץ

2 comments:

  1. רעיונות יפים, חבל שכמו רוב הרעיונות הללו הם לא מבשילים לכדי תכנית מפורטת ריאליסטית. בכל אופן תודה על המאמץ

    ReplyDelete

  2. Have a look to our proposal of constitution:
    http://www.pa-il.org/constitution

    ReplyDelete