Tuesday, July 19, 2016

Why the Israeli-Palestinian conflict refuses to be resolved

"if everyone considers the modern return to Zion a unique event in human history, that means the Palestinian people or the Israeli Arabs have also been forced to face a unique phenomenon that no other nation has confronted."

Yes Mr. Yeshoshua. And that is why we need a unique solution too!

Why the Israeli-Palestinian conflict refuses to be resolved

The author argues that peace remains elusive because the conflict is unprecedented in human history.

By A.B. Yehoshua | Apr.26, 2011 | 1:53 AM | 35

IDF soldiers evacuating Lebanon at the end of the Second Lebanon War in 2006. Photo by Nir Kafri

The question in the headline should ostensibly be directed to a Middle East expert, a political scientist, or even a foreign historian, not a writer whose expertise is his imagination. But because the question is a real one that is painful to everyone in the region regardless of his nationality, I will try to propose an answer.

This question is serious and disturbing for two reasons. First, the Israeli-Palestinian conflict is one of the longest-running conflicts in the modern era. If we mark its beginning at the start of Zionist settlement in Palestine in the 1880s, the conflict has been active, in blood and fire, for about 130 years.

Second, this is not a remote conflict in a godforsaken place, but one constantly at the center of international awareness. That means it is one of the most extensively dealt-with conflicts in the world. In the past 45 years alone, the conflict between the Palestinians and the Israelis has been the subject of serious attempts at mediation by many countries and respectable international organizations. Presidents of the United States have tried to mediate personally between the sides. Heads of government from all over the world devote their attention to it; high-level emissaries come to the region to try their hand at mediation and compromise. All this is on top of tireless initiatives by organizations and individuals on both sides in well-meaning symposia and meetings. Studies, books and innumerable position papers have been written and are being written all the time.

And although the sides have come to partial agreements in direct, secret and open talks, and although the formulas for a solution have seemed clear and acceptable, and even though these are two small nations that are ostensibly subject to international dictates, the conflict still contains an inner core that stubbornly refuses to surrender to peace.

It's true that there have been many mistakes and missed opportunities on both sides throughout the years. And because this conflict is cyclical rather than linear - in other words, time does not necessarily bring us closer to a solution, but peace approaches and recedes at historical junctions in the past and future - there is reason to wonder what makes this conflict unique compared to other conflicts, what causes it to persevere so zealously. I do not presume to intimate that my answer is the exclusive one, but I will try to put it to the test.

The Israeli-Palestinian conflict refuses to be resolved because it is a conflict unprecedented in human history. There is no precedent for a nation that lost its sovereignty 2,000 years ago, was scattered among the nations, and later decided for internal and external reasons to return to its ancient homeland and re-establish sovereignty there. Therefore, if everyone considers the modern return to Zion a unique event in human history, that means the Palestinian people or the Israeli Arabs have also been forced to face a unique phenomenon that no other nation has confronted.

In the early 19th century there were only about 5,000 Jews in the Land of Israel, compared with the 250,000 to 300,000 Palestinian Arabs. At the time of the Balfour Declaration in 1917 there were about 50,000 Jews compared with 550,000 Palestinians Arabs. (These numbers are from the Jewish Encyclopedia. ) And by 1948 there were about 600,000 Jews versus 1.3 million Palestinian Arabs.

The Jewish people thus quickly ingathered from all corners of the world. They did not want to expel the Palestinians, and certainly not to destroy them, but neither did they want to integrate them into Jewish society as other nations did with the local residents. Moreover, there was no attempt here to impose a colonial regime, since the Jews had no mother country that had sent them on colonial conquests, as in the case of Britain or France. Here something original and unique in human history took place: A nation arrived in the homeland of another nation to replace its identity with an ancient-new one.

That is why at its most profound level, the Israeli-Palestinian conflict is not a question of territory, as in the case of many historical conflicts between nations, but a battle over the national identity of the entire homeland - every stone and every part of it. For both sides, and mainly for the Palestinians, the size of the nation confronting them is not clear - whether it consists only of Israeli Jews or the entire Jewish diaspora. And the Israelis don't know whether they are confronting only the Palestinian people or the entire Arab nation. In other words, the demographic boundaries of the two sides are not clear either. This is therefore a fundamental conflict that constantly creates primal and profound mistrust between the two peoples, preventing a possible solution.

Is it still possible to resolve the conflict without ending up in the trap of a binational state? I believe so, but because this is a question I haven't been asked, I won't answer it now.

Monday, May 9, 2016

להשוות או לא להשוות? זאת השאלה

להשוות או לא להשוות? זאת השאלה

כן נכון, הימין צודק, עלינו קודם כל להגן על עצמנו ולהיות חזקים. אין לרחם על אכזרים. זה הלקח הראשון שעלינו ללמוד מהשואה.
הלקח השני הוא שחייבים להיות מוסריים ואסור לנו להידמות לרוצחינו. האלוף יאיר גולן צודק, ואשר לביטחון , הרי הוא מקצוע.
מה, אי אפשר גם וגם? גם חזקים וגם מוסריים? חייב להיות או או?

אני תמיד מוחה בצורה שלא משתמעת לשני פנים כשערבים או אחרים משווים בין סבלם של הפלסטיני, היום בשטחים או בנכבה שלהם ב- 1948, ובין השואה. אין דמיון כלל. זה נכון בהווה ובעבר, ונכון עד היום. אך, האם לא קיים סכנה שבעתיד כן יווצר בארץ מצב הדומה לשל גרמניה הנאצית?

איום דמוגרפי, שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית," שטחים כבושים, שטחים מסופחים, משתפי פעולה וממשל משתף פעולה", אלה הרבה מונחים שמתארים את המצב שלנו בין הים לירדן, וגםמשמשים לתאר את גרמניה הנאצית.
עובדה היא שערביי ישראל מהווים איום דמוגרפי על יהדותה של מדינת ישראל. אם מספרם היחסי יעלה, אם לא גורשו/ברחו/לא אושרו לחזור קרוביהם ב-48, הם היו לסכנה דמוגרפית של ממש.

זאת הסיבה למה ישראל עדיין לא סיפחה את עיו"ש: היא לא הייתה יכולה להבטיח את אופיה היהודי כשהיהודים הופכים למחצית או מיעוט במדינתם. אי אפשר לברוח מהמסקנה הנוראית: יש בארץ מצב פוליטי של עם אחד מיותר בעיני העם השני, מצב בו עצם נוכחותו של הראשון מסכן את קיומו של השני. והדבר גם הדדי עבור שני העמים!

הפיתרון המתבקש אובייקטיבית - כשחלוקה טריטוריאלית אינה אפשרית - הינו טרנספר או רצח עם.
רבים היהודים הישראלים והערבים הפלסטינים שתומכים בטרנספר של העם השני.
בהקשר לזה, צודק נתניהו: תחילה היטלר לא רצה אלא רק בטרנספר של היהודים לאי מגדסקר. רק כשראה שאף מדינה לא מוכנה לקבל אותם - לא אירופה, לא האנגלים והערבים בפלסטין, ואף לא האמריקנים הגדולה - גמר בדעתו להשמיד אותם. עלינו לשאול את עצמינו איך הגענו למצב הזה, דווקא אנחנו, אחרי שהיינו הקרבנות, אחרי שהקמנו מדינה דווקא כדי להינצל ממצבים של גירוש, פוגרום ורצח עם?
איזה צחוק צוחקת עלינו ההיסטוריה? ועוד בהומור שחור בלתי נסבל? מהי משמעות הניסיון הזה האכזרי, שמעמיד את הקרבנות במקום הרוצחים,  כדי לבדוק לכאורה איך יתנהגו במצב דומה?

יש לי הסבר: הקמנו מדינה על המודל האירופאי,  והבעיה נעוצה בכך. אירופה השמידה אותנו ואנחנו מחקים אותה....

המהפכה הצרפתית אמרה ליהודים:  תקבלו הכל  כפרטים, שום דבר כלאום. אין כאן מקום לשני לאומים באותה טריטוריה! תבחרו, להתבולל או להעלם! היהודים בחרו להתבולל בתוך עם ולהפוך ל"צרפתים בני דת משה"...

למה המהפכה הצרפתית גרמה לשינוי כה קיצוני
במעמד היהודים? במשטר הישן היהודים חיו בתור זרים, באוטונומיה קהילתית-משפטית מוכרת על ידי השלטון המרכזי.
הריבונות הייתה שייכת למלך באופן אישי, ושום דבר לא מנע ממנו לשלוט על מספר עמים וקהילות לאומיות או משפטיות שונות.
המהפכה הגדירה מחדש את טיבם של הלאומיות ושל בעל הריבונות: העם, הלאום קיבל הגדרה טריטוריאלית. כל אדם הנולד או חי חיי קבע בטריטוריה שייך ללאום ויוצר אותו. הריבונות שייכת לעם וגם היא טריטוריאלית. היות ו"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד", היות  ויכול לשלוט רק ריבון אחד במדינה אחת, לחול רק מערכת חוקים אחת זהה לכולם, לא יכולים לחיות שני עמים בארץ אחת.

האם יכולים הערבים הפלסטינים להפוך ל"ישראלים בני דת מוחמד"? לא. גם לערביי ישראל נתנה המהפכה הציונית (כמעט) הכל כאזרחים פרטיים ושום דבר כלאום. רק שלהבדיל מצרפת ובדומה לגרמניה הנאצית, אנחנו לא מציעים לערבים להיקלט בלאום היהודי. אנחנו  לא רוצים להתבולל ולהתמזג למעין לאום ישראלי (או פלסטיני) אחד חדש. וגם הם קנאים לזהותם הלאומית -הערבית-מוסלמית, אם כי האיסלאם פתוח וקולט יותר מאשר היהדות.

הנה כאן הדמיון עם גרמניה הנאצית: הנאצים ראו את עצמם כעם-גזע עליון טריטוריאלי שרוצה לשמור על טהרת דמו. ואנחנו היהודים הישראלים רואים את עצמינו כעם נבחר שאינו יכול לשמור על זהותו הייחודית אם ייאלץ לקלוט אל תוכו עם אחר, או להתמזג איתו.
נכון, היהדות לא הבינה אף פעם את רעיון הבחירה כעליונות על אחרים.

נכון היהדות לא מבינה גם כן את עצמה כגזע, כקשר דם בלבד: כל אחד - ללא הבדל דת ולאום - יכול להתגייר ולהפוך ליהודי לכל דבר. אך למעשה קשה להתגייר, וברור שגיור הערבים אינו יכול להוות פתרון פוליטי.

נכון שהגרמנים אסרו על יחסי מין עם "לא ארים" תוך גזענות, ואנחנו, אם  לא מתחתנים עם "לא יהודים", זה רק כדי להמשיך ולהבטיח את קיומנו כעם. מה רע ברצון לשמור על שוני ולא להתבולל?

למרות אלפי ההבדלים - שהאנטישמים לא רוצים לראות ושהרבה אחרים לא מבינים - התוצאה הפוליטית היא מאוד דומה: אין בטריטוריה שישראל ריבונית עליה מקום לשני לאומים. שני העמים לא יכולים להתמזג, ואין אפשרות או רצון לחלק את הארץ ביניהם. מדינת הלאום מחייבת שאחד משני העמים צריך "להעלם" כך או אחרת.

המשמח והמעניין הוא שהדבר לא יקרה, לפחות לא בקרוב.
היהודים לא יתנו לעוד שואה להתחולל, והערבים  למדו את לקח 48. ועוד, העולם שבוחן ומבקר ללא הרף כל חטאון ישראלי לכאורה, יחד עם זכרו של השואה שעדיין כואב לרוב היהודים, לא יאפשרו זאת.

אם כן, מהו הפתרון למצב הטרום שואתי בה שרויה ישראל מאז היווסדה לפני 70 שנה?
הראיתי שבעיה זו נעוצה באימוץ מודל מדינת הלאום האירופאית להקמת מדינת ישראל.
במקום לפתור את "הבעיה היהודית", הפכנו תפקידים עם "הגוים", אנחנו נהיינו הלאום השולט, והפלסטינים הפכו ללאום הנשלט.
עלינו על כן להמציא מודל חדש של מדינה המאפשרת את קיומם יחד של שני לאומים או יותר באותה טריטוריה, תחת אותו הריבון.
המדינה תהיה בהכרח על-לאומית. המדינה תיצור ברית בין העמים החיים בה. והברית החוקתית היא אשר תהיה הריבון היחיד. שני העמים יהינו מאוטונומיה קהילתית ואזורית רחבה, אך הטריטוריה תשתייך רק לפדרציה., וצבא פדרלי ישמור על גבולותיה.
הלאומים ישמרו על זהותם ההסטורית-דתית-משפחתית העתיקה. לכל אזרח תהיה אזרחות דואלית, שתבטיח זכויות שוות לפרט ולכלל.
בקיצור: עלינו להקים יחד, יהודים וערבים, פדרציה על-לאומית של לאומים לא טריטוריאלים. כך נוכל לחיות בשלום, ביחד ולחוד.

Monday, March 14, 2016

עקרונות וקווי יסוד לפדרציה

קווי יסוד ליצירת ברית פדרלית יהודית-ערבית בכל הארץ.

ביחד ולחוד בארץ אחת תחת ריבון אחד

המטרה: לתת ביטוי פוליטי ולאפשר הגדרה העצמית לכל  הקבוצות הלאומיות, ולהשרות שלום ביניהן בארץ הבלתי מחולקת.

האמצעי: יצירת ברית פדרלית בין כל השבטים הלאומיים תחת גג חוקתי אחד, שישליט צדק ומשפט בכל ארץ ישראל-פלסטין.

גישה: יש לקבל את המצב הפוליטי והדמוגרפי כפי שהוא קיים בכל מורכבותו, ולהתחיל את השינוי ממנו.

ניתוח המצב:
לא ניתן למזג את  שתי הקבוצות הלאומיות הראשיות - יהודים ישראלים וערבים פלסטינים - לאומה אחת. זהות שניהם אינה טריטוריאלית. הם עמים הסטוריים עתיקים המוגדרים על ידי קשר של דם ודת.  לאום "ישראלי" או "פלסטיני" כולל נדון להיות פיקציה היוצרת בעיה דמוגרפית ותגרום לדיכוי של צד אחד ומלחמת אזרחים.

לא ניתן להפריד בין הלאומים השונים על ידי מתיחת גבול ביניהם. יהודים וערבים רואים את כל ישראל-פלסטין כמולדת הלאומית ההסטורית שלהם.

קיים היום ריבון אחד אשר שולט על כל הארץ בין הים לנהר: מדינת ישראל וצה"ל זרועה. לא ניתן לפצל אותו לשנים מטעמי ביטחון, אך ניתן לשנות את אופיו לריבון משותף.

הפתרון: דגם ייחודי של פדרציה ישראלית פלסטינית.


1. ריבון על-לאומי אחד על כל הארץ הבלתי מחולקת.
2. ברית בין שווים.
3. הגדרה עצמית לכל הקבוצות הלאומיות.

כדי למנוע סכסוכים או חלוקה טריטוריאליים, הריבונות  תהיה שייכת  למדינה הפדרלית בלבד, והיא תחול על כל הארץ.

פרלמנט  פדרלי יהיה מורכב משני חדרים, עליון ותחתון. העליון ייתן משקל שווה לבני שני העמים וזכות וטו למיעויות הלאומיות, באופן בלתי תלוי בדמוגרפיה: כך ינוטרלו האיום הדמוגרפי ועריצות הרוב!

כדי לאפשר זכות להגדרה עצמית לבני שני העמים ולכל הקבוצות האתניות או הדתיות שירצו בכך, ריבונותה של המדינה הפדרלית חייבת  להיות על-לאומית.

יש להבחין בין ריבונות לעצמאות:
הריבון מעל הכל. כאן הריבון הוא חוקת הברית הפדרלית עצמה.
עצמאות משמע חופש משלטון של עם אחר. הדבר מתקיים כאן על ידי השלטת חוק וצדק על לאומיים על כולם.

היות והטריטוריה תהיה פדרלית, מדינות הלאום  לא יהיו טריטוריאליות.
אולם, יחד עם זכויות האדם, יש לשמור גם כן על הזכויות הקולקטיביות של כל קבוצה לאומית. לכל ישוב ואזור חד לאומיים יש זכות לשמר על ציביונו הלאומי או דתי.
לשם כך יש להכיר בשני סוגי ישובים ומחוזות אדמיניסטרטיבים: חד לאומיים או מעורבים.
חוקי הפרלמנטים הלאומיים יחולו על אזרחי מדינות הלאום עצמם באופן אישי, על יישוביהם ומחוזותיהם הלאומיים. זאת אומרת שהם יהינו מאוטונומיה גם פרסונאלית וגם אזורית.
את הישובים והמחוזות המעורבים יש לנהל במשותף. ניתן להפעיל ניהול לאומי גם ברמת השכונה.
כך האזרחות הלאומית תהיה מנותקת מהשתייכות טריטוריאלית.
הדבר יאפשר לכל אזרח להתגורר במקום שירצה, ויחד עם זאת להצביע לפרלמנט הלאומי שלו.
כל אזרח יהינה מאזרחות דואלית, לאומית ופדרלית.

זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וחוק השבות הישראלי יכובדו באותה מידה. אם זאת יהיה זכות וטו למחוזות וישובים החד לאומיים  לשמור על ציביונם.

לירושלים ולמקומות הקדושים יהיו מעמד מיוחד בתוך עיר הבירה של הפדרציה ומחוז פדרלי בפני עצמו.

ביטחון הפנים יהיה באחריות המשטרה ברמה המקומית, האזורית, הלאומית והפדרלית.

ביטחון החוץ יהיה באחריות צבא הגנת הפדרציה. זה יהיה מורכב מכוחות ביטחון ישראלים ופלסטינים.
המצב האידאלי הינו שוויון ופריטי, אך המאזן הביטחוני האזורי אינו סימטרי: שכני הפדרציה הם ערבים ומוסלמים. לערבים הפלסטינים סולידריות ושייכות לאומה הערבית והאסלאמית הגדולה. עד לכריתת ברית איתה ושלום כולל, הצבא תישאר בהנהגה יהודית.

משמעות מעבר לפוליטי:
לסכסוך הזה משמעות דתית עמוקה. הוא מעמת שני לאומים ושלוש דתות על אותה הארץ ומאלץ אותנו - יהודים וערבים - להכיר בריבון משותף העומד מעל העמים.

לבעלי זיקה דתית ניתן לראות בריבונות העל-לאומית ועל-דתית של הפדרציה מאין השתקפות של ריבנות שמים, של "ריבונו של עולם" - לו הארץ ומלואה.

יצירת ברית שאסלאמית-יהודית-נוצרית מהווה איפוא מבחן אמוני לשלוש הדתות: האם הן משתמשות בדת כדי להשליט את עצמן על העולם, או שהן באמת מכירות בריבונו של עולם / רב אל-עלמין, אלוהי אברהם המשותף להן?

מתברר שמדינה פדרלית יהודית זו איננה איפוא רק פרי כורח המציאות אליו מגיעים אחרי שפתרון שתי המדינות נכשל.
ניתן לראות בו אידאל אליו עלינו להתאמץ להגיע, ושאליו היינו  נועדים להגיע מלכתחילה.

בדומה לסכסוך עצמו, לפתרון זה אין ממש תקדים, אך אם תרצו הוא יהפוך למציאות חיה.

Wednesday, January 20, 2016

Federalism is original Zionism!

A book by Prof. Yosef Gorny shows that at its beginning, in the 20's and 30's, the Zionist movement was federalist. It is only in the late 30's - after the Arabs violently rejected any sharing of the country with the Jews - that the Movement opted for a separated Jewish state.

Not only the well known Brit Shalom of Buber, Ruppin and Magnes, not only the Shomer Hatzair and the Jewish Agency, but Ben Gurion and even Jabotinski were for a federal Palestine under the British Mandate.

Here is a review published by The Palestine-Israel Journal

The Federal Idea Lives On
The Palestine-Israel Journal
Vol.14 No.4 2007

From Binational Society to Jewish State: Federal Concepts in Zionist Political Thought, 1920-1990 by Yosef Gorny.
by Joel Pollak

Yosef Gorny introduces his concise yet complex description of the history of Zionist federalism by describing his “disillusionment” about the prospects of confederation between Israel and its neighbors. Indeed, one of the most puzzling features about this otherwise informative and enjoyable book — hinting, perhaps, at a kind of agnostic post-Zionism — is its conclusion, in which Gorny claims that Zionism “is beginning its second historical journey” — back to Europe, where “a third-largest Jewish center [after the U.S. and Israel] … may well come into being.”

Gorny, a historian who now heads the institute for the research of Jewish press and media at Tel Aviv University, is not, like former Knesset speaker Avraham Burg, giving up on Zionism and celebrating the diaspora. Rather, he is expressing a deep concern about the fate of the Jewish people if there is no resolution to the Middle East conflict.

At the outset, Gorny defines different versions of the “federal” idea. A “federation” is “a sovereign state composed of autonomous political units that derive their power from one political center”; a “confederation” is “a regional alliance of sovereign states that maintain joint institutions in various domains.” Power devolves down in the former, and up in the latter.

He goes on to demonstrate how different versions of the federal idea have been proposed by various Zionist leaders as a way of bridging the gap between utopian national visions and the practical obstacles to establishing and maintaining a state. Often, federation and confederation were proposed to provide an answer to the fact or potential of a Jewish minority in Palestine and to Israel’s isolation among Arab nations.

Gorny excludes versions of the federal idea, such as certain forms of bi-nationalism, that did not uphold the general Zionist principle of a Jewish majority in the part of Palestine where Jewish self-determination would be exercised. He explores the ideas of mainstream Zionist leaders on both the left and the right, and shows how the federal idea was inspired by various precedents, including federal arrangements in the Austro-Hungarian Empire and the United States. Zionist leaders who proposed federal ideas often changed their models as circumstances changed. Thus David Ben-Gurion first proposed (separate) autonomy for Jews and Arabs in Palestine in 1922; a joint federation of Jewish and Arab nations in the mid-1920s; a complex federal arrangement between Jews and Arabs in 1931; and a confederation of a Jewish state within a larger Arab formation in the mid-1930s.

One of the most interesting subjects Gorny addresses is the federal idealism of Vladimir (Ze'ev) Jabotinsky, who is considered a right-wing and militant thinker. Gorny points out that Jabotinsky was in some ways a political liberal, and that despite his view that Jews would have to resort to the use of force, he continued to believe in a federal solution that would recognize the rights of both Jews and Arabs.

Gorny demonstrates that in their deliberations, the Zionist leaders were capable of considering a wide range of different ideas. The idea of “transfer” — which was considered impractical but not “morally illegitimate” in the 1920s, having recently been implemented in Turkey and Greece — coexisted with utopian ideas of shared states and confederations.

Demography played a role in the formulation of the various models, just as it does today. After the Six Day War, Israeli Labor politicians Aryeh Eliav and Shimon Peres proposed different federal models as a way of resolving the moral and demographic challenges of occupation. Today, the “demographic threat” is in doubt, given the Gaza disengagement and questions about the accuracy of Palestinian population projections.

The geopolitical environment has also changed, with Arab states now prepared — at least in theory — to accept peace with (if not the legitimacy of) Israel, in accordance with the Arab Peace Initiative.

These two factors, perhaps unforeseen by Gorny at the time of writing, have pushed the federal idea even further to the margins of Israeli discourse. However, it has not disappeared, because the fundamental conflict between Jews and Arabs remains to be resolved.

If the next few years should indeed see some form of Palestinian state emerge, there will also be a need for institutional arrangements between the two states to govern affairs that must be dealt with in common, such as water. The economic success of the Palestinian state will also depend on its ties to the Israeli economy, which will require continued political cooperation. Therefore, Gorny’s pessimism may be premature: For practical reasons, if not for idealistic ones, the federal idea still lives.