בלָק בֶּן־צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב חשש מבואם של בני ישראל מ"הקהל הזה", ה"עם רב" הזה שיצא ממצרים. אז הוא ביקש את שירותי הנביא בלעם בן בעור, שיקלל את ישראל כדי להחליש אותו.
נאמר:
וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃
(במדבר כד:ב)
בלעם הסתכל קודם על מחנה ישראל, ואז, רק אחרי שראה את ישראל, ההשראה הנבואית פתאום אחזה בו.
שאלה עולה: מה ראה בלעם שזיכה אותו בהתגלות?
הוא ראה - כלשון הפסוק - את ישראל "שוכן לשבטיו".
בלעם ראה שכל שבט הוא השכן של השבט השני, ושכל השבטים יושבים ויחסי שכנות ביניהם.
כך רש"י מפרש "שוכן לשבטיו":
"רָאָה כָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט שׁוֹכֵן לְעַצְמוֹ וְאֵינָן מְעֹרָבִין, רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶם מְכֻוָּנִין זֶה כְנֶגֶד זֶה, שֶׁלֹּא יָצִיץ לְתוֹךְ אֹהֶל חֲבֵרוֹ."
כל אחד חי בנפרד, חופשי מחדירה או מהתערבות של השני. זה מה שמאפיין את ישראל האידיאלית: כבוד לאחר, לצנעת הפרט, כל אחד שומר על פנימיותו וזהותו בתוך אחדות הכלל.
למה בכל זאת בלעם לא הצליח לקלל את ישראל?
נאמר: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". לכן, בלעם - שנשלח לקלל את ישראל - לא יכול היה אלא לברך את ישראל, פעם אחר פעם:
מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃
(במדבר כד:ה)
"מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ", גם היא נגזרת של השורש שכן.
בברכה הראשונה שבה בלעם בירך את ישראל, מוצאים כבר אותו השורש:
הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃
"ישכון", שוב לשון שכנות, גם אם לכאורה הבידוד והייחוד מפרידים בין ישראל לגוים. ישכון נושא בתוכו הבטחה עתידית של שכנות טובה בין כל האומות.
החזרה הזו על אותו השורש "שכן" קוראת לפרוש: ניתן לומר שבלעם ראה שבין השבטים שוכנת השכינה. הוא הבין שהיא באמת נמצאת במשכן...
בלעם ראה אחדות וייחודיות יחד: כולם ביחד וכל אחד לחוד. בתנאים אלה, השלם שנוצר הוא יותר מסכום מרכיביו. זה סוד הברית, סוד הבריאה: לייחד בדין וצדק - ולאחד בחסד ורחמים .
זהו המראה האלוהי שהצית אצל בלעם את חוש הנבואה שלו…
לקלל הוא מלשון "קל", ההפך של כבד, השורש של "כבוד". לקלל משמע לבזות, להשפיל, ההפך מלתת כבוד.
בלשון הצבאי שלנו, ניתן לומר שהאויב, אדום, נרתע.
ההרתעה האמיתית אינה נרכשת רק על ידי נשק, אלא על ידי הולדתו של רגש כבוד ויראה בלב האויב.
כשישראל מכבדים זה את זה בכל רמות האחדות: יחידים, משפחות ושבטים, אז גם אויביהם אינם יכולים אלא לכבד ולברך אותם.
הנשיא ריבלין, ב"נאום השבטים שלו, אמר בכנס הרצליה ב- 2015 כי 'נוצר "סדר ישראלי חדש" ובו ישראל מורכבת מדתיים, חילונים, חרדים וערבים - ארבעה שבטים שחיים בפחד וללא שפה משותפת. "החברה הישראלית זקוקה לקריאת השכמה", אמר הנשיא. "יש למצוא תשובות".
אנחנו היהודים מהווים בעצם רק שני שבטים וחצי בתוך ישראל, יהודה, בנימין ולוי. ישראל הייתה מורכבת משניים עשר שבטים. היום, עלינו לראות את הנוצרים, המוסלמים, הדרוזים, הבדואים ושאר קבוצות אתניות, החיות בארץ ובשטחים, כולם כ"שבטי יה" חדשים. כי למעשה, כולנו מונותאיסטים שאמורים לעבוד יחד, "שכם אחד", את האל האחד המשותף להם.
יש לנו בתורה דגם מדיני זמין שניתן ללמוד ממנו, של ברית פדרלית בין השבטים, כאשר כל שבט ושבט שוכן תחת דגלו, נהנה מאוטונומיה במסגרת על-מדינתית, תחת ריבונות שמים, המקבלת ביטוי בתוך עליונות שלטון החוק והמשפט.
הדבר הזה, אומות העולם מכבדים.
קמה לנו קואליציה חדשה, המאחדת דתיים וחילונים, יהודים וערבים, גברים ונשים, רפורמה יהודית ואורתודוקסיה מוסלמית…
נקווה שזוהי אות לאחדות תוך כבוד לשונה, הקורמת עור וגידים. ונאחל לנציגנו במשכן אחר - משכן הכנסת - לזכות ולשבת בה בתוך אחדות של שכנות טובה!
בלָק בֶּן־צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב חשש מבואם של בני ישראל מ"הקהל הזה", ה"עם רב" הזה שיצא ממצרים. אז הוא ביקש את שירותי הנביא בלעם בן בעור, שיקלל את ישראל כדי להחליש אותו.
נאמר:
וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃
(במדבר כד:ב)
בלעם הסתכל קודם על מחנה ישראל, ואז, רק אחרי שראה את ישראל, ההשראה הנבואית פתאום אחזה בו.
שאלה עולה: מה ראה בלעם שזיכה אותו בהתגלות?
הוא ראה - כלשון הפסוק - את ישראל "שוכן לשבטיו".
בלעם ראה שכל שבט הוא השכן של השבט השני, ושכל השבטים יושבים ויחסי שכנות ביניהם.
כך רש"י מפרש "שוכן לשבטיו":
נאמר: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". לכן, בלעם - שנשלח לקלל את ישראל - לא יכול היה אלא לברך את ישראל, פעם אחר פעם:
מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃
(במדבר כד:ה)
"מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ", גם היא נגזרת של השורש שכן.
בברכה הראשונה שבה בלעם בירך את ישראל, מוצאים כבר אותו השורש:
הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃
"ישכון", שוב לשון שכנות, גם אם לכאורה הבידוד והייחוד מפרידים בין ישראל לגוים. ישכון נושא בתוכו הבטחה עתידית של שכנות טובה בין כל האומות.
החזרה הזו על אותו השורש "שכן" קוראת לפרוש: ניתן לומר שבלעם ראה שבין השבטים שוכנת השכינה. הוא הבין שהיא באמת נמצאת במשכן...
בלעם ראה אחדות וייחודיות יחד: כולם ביחד וכל אחד לחוד. בתנאים אלה, השלם שנוצר הוא יותר מסכום מרכיביו. זה סוד הברית, סוד הבריאה: לייחד בדין וצדק - ולאחד בחסד ורחמים .
זהו המראה האלוהי שהצית אצל בלעם את חוש הנבואה שלו…
לקלל הוא מלשון "קל", ההפך של כבד, השורש של "כבוד". לקלל משמע לבזות, להשפיל, ההפך מלתת כבוד.
בלשון הצבאי שלנו, ניתן לומר שהאויב, אדום, נרתע.
ההרתעה האמיתית אינה נרכשת רק על ידי נשק, אלא על ידי הולדתו של רגש כבוד ויראה בלב האויב.
כשישראל מכבדים זה את זה בכל רמות האחדות: יחידים, משפחות ושבטים, אז גם אויביהם אינם יכולים אלא לכבד ולברך אותם.
הנשיא ריבלין, ב"נאום השבטים שלו, אמר בכנס הרצליה ב- 2015 כי 'נוצר "סדר ישראלי חדש" ובו ישראל מורכבת מדתיים, חילונים, חרדים וערבים - ארבעה שבטים שחיים בפחד וללא שפה משותפת. "החברה הישראלית זקוקה לקריאת השכמה", אמר הנשיא. "יש למצוא תשובות".
אנחנו היהודים מהווים בעצם רק שני שבטים וחצי בתוך ישראל, יהודה, בנימין ולוי. ישראל הייתה מורכבת משניים עשר שבטים. היום, עלינו לראות את הנוצרים, המוסלמים, הדרוזים, הבדואים ושאר קבוצות אתניות, החיות בארץ ובשטחים, כולם כ"שבטי יה" חדשים. כי למעשה, כולנו מונותאיסטים שאמורים לעבוד יחד, "שכם אחד", את האל האחד המשותף להם.
יש לנו בתורה דגם מדיני זמין שניתן ללמוד ממנו, של ברית פדרלית בין השבטים, כאשר כל שבט ושבט שוכן תחת דגלו, נהנה מאוטונומיה במסגרת על-מדינתית, תחת ריבונות שמים, המקבלת ביטוי בתוך עליונות שלטון החוק והמשפט.
הדבר הזה, אומות העולם מכבדים.
קמה לנו קואליציה חדשה, המאחדת דתיים וחילונים, יהודים וערבים, גברים ונשים, רפורמה יהודית ואורתודוקסיה מוסלמית…
נקווה שזוהי אות לאחדות תוך כבוד לשונה, הקורמת עור וגידים. ונאחל לנציגנו במשכן אחר - משכן הכנסת - לזכות ולשבת בה בתוך אחדות של שכנות טובה!
בלָק בֶּן־צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב חשש מבואם של בני ישראל מ"הקהל הזה", ה"עם רב" הזה שיצא ממצרים. אז הוא ביקש את שירותי הנביא בלעם בן בעור, שיקלל את ישראל כדי להחליש אותו.
נאמר:
וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃(במדבר כד:ב)
בלעם הסתכל קודם על מחנה ישראל, ואז, רק אחרי שראה את ישראל, ההשראה הנבואית פתאום אחזה בו.
שאלה עולה: מה ראה בלעם שזיכה אותו בהתגלות?
הוא ראה - כלשון הפסוק - את ישראל "שוכן לשבטיו".
בלעם ראה שכל שבט הוא השכן של השבט השני, ושכל השבטים יושבים ויחסי שכנות ביניהם.
כך רש"י מפרש "שוכן לשבטיו":
"רָאָה כָל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט שׁוֹכֵן לְעַצְמוֹ וְאֵינָן מְעֹרָבִין, רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵיהֶם מְכֻוָּנִין זֶה כְנֶגֶד זֶה, שֶׁלֹּא יָצִיץ לְתוֹךְ אֹהֶל חֲבֵרוֹ."
כל אחד חי בנפרד, חופשי מחדירה או מהתערבות של השני. זה מה שמאפיין את ישראל האידיאלית: כבוד לאחר, לצנעת הפרט, כל אחד שומר על פנימיותו וזהותו בתוך אחדות הכלל.
למה בכל זאת בלעם לא הצליח לקלל את ישראל?
נאמר: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". לכן, בלעם - שנשלח לקלל את ישראל - לא יכול היה אלא לברך את ישראל, פעם אחר פעם:
מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃
(במדבר כד:ה)
"מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ", גם היא נגזרת של השורש שכן.
בברכה הראשונה שבה בלעם בירך את ישראל, מוצאים כבר אותו השורש:
הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב׃
"ישכון", שוב לשון שכנות, גם אם לכאורה הבידוד והייחוד מפרידים בין ישראל לגוים. ישכון נושא בתוכו הבטחה עתידית של שכנות טובה בין כל האומות.
החזרה הזו על אותו השורש "שכן" קוראת לפרוש: ניתן לומר שבלעם ראה שבין השבטים שוכנת השכינה. הוא הבין שהיא באמת נמצאת במשכן...
בלעם ראה אחדות וייחודיות יחד: כולם ביחד וכל אחד לחוד. בתנאים אלה, השלם שנוצר הוא יותר מסכום מרכיביו. זה סוד הברית, סוד הבריאה: לייחד בדין וצדק - ולאחד בחסד ורחמים .
זהו המראה האלוהי שהצית אצל בלעם את חוש הנבואה שלו…
לקלל הוא מלשון "קל", ההפך של כבד, השורש של "כבוד". לקלל משמע לבזות, להשפיל, ההפך מלתת כבוד.
בלשון הצבאי שלנו, ניתן לומר שהאויב, אדום, נרתע.
ההרתעה האמיתית אינה נרכשת רק על ידי נשק, אלא על ידי הולדתו של רגש כבוד ויראה בלב האויב.
כשישראל מכבדים זה את זה בכל רמות האחדות: יחידים, משפחות ושבטים, אז גם אויביהם אינם יכולים אלא לכבד ולברך אותם.
הנשיא ריבלין, ב"נאום השבטים שלו, אמר בכנס הרצליה ב- 2015 כי 'נוצר "סדר ישראלי חדש" ובו ישראל מורכבת מדתיים, חילונים, חרדים וערבים - ארבעה שבטים שחיים בפחד וללא שפה משותפת. "החברה הישראלית זקוקה לקריאת השכמה", אמר הנשיא. "יש למצוא תשובות".
אנחנו היהודים מהווים בעצם רק שני שבטים וחצי בתוך ישראל, יהודה, בנימין ולוי. ישראל הייתה מורכבת משניים עשר שבטים. היום, עלינו לראות את הנוצרים, המוסלמים, הדרוזים, הבדואים ושאר קבוצות אתניות, החיות בארץ ובשטחים, כולם כ"שבטי יה" חדשים. כי למעשה, כולנו מונותאיסטים שאמורים לעבוד יחד, "שכם אחד", את האל האחד המשותף להם.
יש לנו בתורה דגם מדיני זמין שניתן ללמוד ממנו, של ברית פדרלית בין השבטים, כאשר כל שבט ושבט שוכן תחת דגלו, נהנה מאוטונומיה במסגרת על-מדינתית, תחת ריבונות שמים, המקבלת ביטוי בתוך עליונות שלטון החוק והמשפט.
הדבר הזה, אומות העולם מכבדים.
קמה לנו קואליציה חדשה, המאחדת דתיים וחילונים, יהודים וערבים, גברים ונשים, רפורמה יהודית ואורתודוקסיה מוסלמית…
נקווה שזוהי אות לאחדות תוך כבוד לשונה, הקורמת עור וגידים. ונאחל לנציגנו במשכן אחר - משכן הכנסת - לזכות ולשבת בה בתוך אחדות של שכנות טובה!
