החזו חז"ל את הסכסוך הישראלי הפלסטיני?

אני אסיר תודה לרב ליאון האשכנזי - מניטו - שממנו שמעתי פעם שיעור על הסוגיה המיוחדת הזו של התלמוד סנהדרין צח:

הטקסט דן בתקופה שתקדם  את ביאת המשיח, תקופת "חבלי הלידה" שלו. הנה הטקסט:

סנהדרין צח ב

אמר עולא ייתי ולא איחמיניה וכן אמר [רבה] ייתי ולא איחמיניה רב יוסף אמר ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה אמר ליה אביי (לרבא) [לרבה] מאי טעמא אילימא משום חבלו של משיח והתניא שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים ומר הא תורה והא גמילות חסדים אמר [ליה] שמא יגרום החטא כדר' יעקב בר אידי דר' יעקב בר אידי רמי כתיב (בראשית כח, טו) הנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וכתיב (בראשית לב, ח) ויירא יעקב מאד וייצר לו שהיה מתיירא שמא יגרום החטא כדתניא (שמות טו, טז) עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה אמור מעתה ראויים היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא וכן אמר ר' יוחנן ייתי ולא איחמיניה א"ל ריש לקיש מ"ט אילימא משום דכתיב(עמוס ה, יט) כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב [ובא הבית] וסמך ידו אל הקיר ונשכו נחש בא ואראך דוגמתו בעולם הזה בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר דומה כמי שפגע בו ארי נכנס לעיר פגע בו גבאי דומה כמי שפגעו דוב נכנס לביתו ומצא בניו ובנותיו מוטלין ברעב דומה כמי שנשכו נחש אלא משום דכתיב (ירמיהו ל, ו) שאלו נא וראו אם ילד זכר מדוע ראיתי כל גבר ידיו על חלציו כיולדה ונהפכו כל פנים לירקון מאי ראיתי כל גבר אמר רבא בר יצחק אמר רב מי שכל גבורה שלו ומאי ונהפכו כל פנים לירקון אמר רבי יוחנן פמליא של מעלה ופמליא של מטה בשעה שאמר הקב"ה הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי היאך אאבד אלו מפני אלו אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי רהיט ונפל תורא ואזיל ושדי ליה סוסיא באורייה.

רש"י[עריכה]

ייתי - משיח ולא אחמיניה:

בטולא דכופיתא דחמריה - בצל הרעי של חמורו כלומר אפילו בכך אני רוצה ובלבד שאראנו:

כופיתא - רעי כמו רמא כופת' וסכר ירדנא בבבא בתרא (ד' עג:):

מאי טעמא - אמר לא אחמיניה:

חבלו של משיח - גורלו ולקמן בעי מאי היא ל"א חבלו פחדים וחבלים שיהיו בימיו מחיל העובדי כוכבים:

לעשות להם נס - לעלות בזרוע על כרחם של מלכי פרס:

' - בביאה שניה. בימי עזרא כביאה ראשונה בימי יהושע מדהקישן הכתוב:

מאי טעמא - איזו צרה באה בארץ בימיו שאתה אומר לא אחמיניה:

סנטר - מפרש בב"ב (דף סח.) בר מחוזנייתא שיודע מיצרי השדות וגבוליהן עד כאן של פלוני מכאן ואילך של פלוני ובידו לרבות לאחד ולמעט לאחר וכשפוגעו אותו סנטר רוצה למדוד שדותיו לקצר מיצרי השדות ודומה כמי שפגע בו ארי:

גבאי - גובה מס המלך:

מי שכל הגבורה שלו - הקב"ה מצטער בעצמו כיולדה ואומר בשעה שמעביר העובדי כוכבים מפני ישראל היאך אאביד אלו מפני אלו:

פמליא של מעלה ושל מטה - מלאכים וישראל: אפילו הגרים לא גרסינן:

רהיט ונפיל תורא ואזיל ושדי סוסיא באורייה - כשרץ השור ונפל מעמידין סוס במקומו באבוסו מה שלא היה רוצה לעשות קודם מפלתו של שור שהיה חביב עליו שורו ביותר וכשמתרפא השור היום או למחר ממפלתו קשה לו להוציא סוסו מפני השור לאחר שהעמידו שם כך הקב"ה כיון שראה מפלתן של ישראל נותן גדולתו לעובדי כוכבים וכשחוזרים ישראל בתשובה ונגאלין קשה לו לאבד עובדי כוכבים מפני ישראל:

אורייה - כמו (מלכים א ה) ארוות סוסים:

המהלך מסתיים כאן, במשל מסתורי, ומבלי לספק פתרון שיאפשר לברוח מתקופה זו של סבל.
די מפתיע לראות שחכמים  לא רוצים אישית לראות את ביאת המשיח, גם אם הם מתחננים לה בתפילתם בכל יום. מה כל כך נורא בתקופת "ביאה" זו?

אנו לומדים, עם זאת, כי אם אנחנו צריכים לפחד מימות המשיח, זה לא בגלל צרות חברתיות או משבר כלכלי, היות וניתן להתגבר עליהם על ידי בטחון שמעניקים לימוד התורה ומעשים טובים עבור הזולת; החטאים שלנו יהיו אולי אשמים לסבל ולפחד שנחוש אז, אבל לא מפני האסונות  שיפלו עלינו אחד אחרי השני ללא הפוגה וללא מקלט מהם, אפילו בחיק הבית, שתופעה כזו כבר הייתה קיימת בזמנם של רבי יוחנן וריש לקיש, תחת הכיבוש הרומי. המשבר הכלכלי והרעב היו כבר יכולים להצביע על בואו הקרוב של המשיח...

כל הסימנים המקובלים לחבלי המשיח נדחים זה אחר זה לאורך הסוגיה. הם תקופה של סבל עמוק וקיומי, בה ישתלטו על כל אדם מכאובים של אישה יולדת, כאשר דילמה מוסרית בלתי פתירה תאחז שמים ובני אדם.

הרב עדין שטיינזלץ מסביר: "הללו מעשה ידי והללו מעשה ידי היאך אאבד אלו מפני אלו", יגיעו זמן שבו כאילו אין יותר הבדל בעייני הקדוש ברוך הוא בין ישראל והאומות, וזו הסיבה למה צריכים לפחד מחבלי לידתו של המשיח.

אבל למה צריך להיות מצב כזה של "או אנחנו או הם", שבו צריך בהכרח להעלים אחד משני הצדדים כדי שהאחר יחיה? בא להסביר הפתגם, בצורה מטאפורית: כאשר השור - ישראל - שאדונו - אלוהים - חיבב במיוחד, נופל, הוא מניח את הסוס במקומו - אומות העולם - וכאשר במוקדם או במאוחר מתרפא השור, קשה לו - מסביר רש"י - להוציא את הסוס מהאבוס בו היציב אותו מקודם, ולהכניס את השור במקומו. רש"י מסביר עוד שכאשר הקדוש ברוך הוא ראה את נפילתם של ישראל, הוא נותן גדולתם לאומות, וכאשר ישראל חוזרת ונגאלה, קשה לו לדחות אותן בפני ישראל.

אנחנו מצדינו מאפיינים את ה"אבוס": זה ארץ ישראל, שנכבש על ידי רומה ועל ידי הערבים והנוצרים. נפילתה של ישראל היא לא רק נפילה מוסרית, אלא ירידה לגלות וסבלותיה; והחזרה בתשובה, הגאולה היא גם שיבה גיאוגרפית מהגלות אל ארץ ישראל.
הרוחני והפיזי, האוניברסלי והפרטיקולרי, נמצאים מאוחדים תמיד בהיסטוריה של ישראל.

"מתן  גדולת ישראל לאומות" היא דרכם של חז"ל להסביר לעצמם את טענת הנוצרים והמוסלמים שהם הישראל האמתי והעם הנבחר החדש. מה שנראה לכאורה כטענה אנושית ולעומתית, מתבררת כחלק של התכנית האלוהית.

בו בזמן, הטענה הדתית-אידיאולוגית של האומות לבחירה גם תורגמה בשפה הפוליטית והטריטוריאלית, בכיבוש של המקומות הקדושים, סימן של נבחרות. "ארץ הקודש" נכבשה לסירוגין על ידי המתחרות המונותיאיסטיות של היהדות, המוסלמים (ח'ליפות, אימפריה עות'מאנית) ונוצרים (ביזנטיים, צלבנים, בריטים), לפני שחזרה ליהודים.

כאן לב הבעיה, אין לאף אחד יותר זכויות על הארץ הזאת מאשר לאחרים. כולם לכאורה שווים: האומות, כעת הערבים הפלסטיניים, בהיותם גם מוסלמים וגם נוצרים, כבר לא יכולות יותר להיקרא "עובדי אלילים". הגוים אינם פחות מונותיאיסטים מאשר היהודים, ומשמשים אותו האל (או לייתר דיוק משתמשים בו באותה מידה); מאיפה אחד יוכל להצדיק זכות יתרה? ומצד שני, היהודים שאפו להיות "ככל הגויים," ושיחררו את עצמם על ידי הקמת מדינת לאום, כפי שעשו כל העמים  שהסירו מעצמם את עול הקולוניאליזם והאימפריות, וכפי שמנסים הערבים הפלסטיניים להשיג לעצמם.

לא ניתן יותר להבדיל בין יהודים ושאינם יהודים מבחינת הבחירה והזכויות; אם מצד אחד האומות התקרבו לישראל על ידי המונותיאיזם, ישראל מצדה הלכה והצטרפה אחר כך אליהם באתאיזם הלאומני.
לאלוהים כואב הבטן, וגם לנו. המשבר והסכסוך העמוקים נמצאים גם "למעלה", וגם "למטה", הם גם "דתי" וגם "פוליטי". לכן, השפה והמושגים שלנו, המעוצבים ע"י הנאורות ההומניסטית, אינם יכולים לתפוש את מהותו.
וכפי שהתכווצויות היולדת מתחזקות ונהיות תכופות יותר, הסכסוך יהפוך לאלים ואינטנסיבי יותר ויותר, ומהרחם המזרח תיכוני יתפשט אל כל העולם. הילד ייולד - האם האימא תשרוד?

אם גם למעלה - מלאכי האומות - וגם למטה - המנהיגים הפוליטיים - כולם נאחזים באופן דומה בצירי לידה, והרופאים נמצאים אובדי עצות, עלינו להבין שהפתרון יהיה לא דתי ולא פוליטי. שום פתרון מהפתרונות הקיימים כיום בתחום הדתי והפוליטי יוכל לפתור את הבעיה הזו: לא חזרה ליהדות או לאסלאם, לא חלוקה טריטוריאלית במטרת ליצור מדינת לאום חדשה, ולא מדינה דו לאומית, קונפדרציה או פדרציה קלאסית... אלא רק יצירה חדשה שעלינו להמציא.

אך נשאלת השאלה: איך חכמי התלמוד, שלא התיימרו להיות נביאים, יכלו לחזות את הסכסוך הזה יותר מאלף חמש מאות שנים מראש, יחד עם האופי הדרמטי שלו? אם התגלות נבואית לא הייתה הסיבה לכך, כנראה שהם החזיקו במפתח של היגיון היסטורי שאבד לנו. את המפתח הזה אנחנו מנסים למצוא, וננסה בסופו של דבר לתאר את קווי המתאר של פתרון חדשני אפשרי.

אם זאת ברגע שהמימד הגאולי של הסכסוך מתברר לנו, ניתן לחפש ולפענח את משמעות המאורעות, במקום שהן תשלטו על הרגשות שלנו, על הפחד והשנאות הנלוות להן. במקום שתיראו כסכנות קיומיות, הצרות הנוכחיות - בדומה לצירי לידה של היולדת - תופיענה כסימנים מבשרים של יצירת חיים חדשים, ובמשמעות זו יהפכו לנסבלות הרבה יותר...

בין פלסטין לאוקראינה

מאמר מצוין על מה שאנחנו יכולים ללמוד מסיפוח אוקראינה. הדגשתי כמעט את כולו!
המחבר הגיע לאותו רעיון שאליו הגעתי, של פדרציה על-לאומית, שהוא קורה "האיחוד העל־מדינתי של ישראל ופלסטין".

דבר נוסף ניתן ללמוד, והוא שיטת הסיפוח האלגנטית של פוטין: באופן דומה, ישראל תוכל להכיר באצמעות פלסטין, ואחר כך שתי המדינות יחתמו על הסכם איחוד... וזהו, יש לנו פדרציה!

בכל זאת איני מסכים עם הכל. במקום שפליטים הפלסטינים שיבחרו לחיות בתוך מדינת ישראל - יותר נכון, במחוזות היהודיים - יהפכו לאזרחיה, הם יוכלו לחיות בשטחה אך יהיו אזרחים פלסטינים וגם בעלי אזרחות דואלית פדרלית. אותו דבר לגבי עולים יהודים שרוצים לגור ביהודה ושומרון...
אין במודל שלי טריטוריה לאומית, אלא רק מחוזות לאומיים או מעורבים.

בין פלסטין לאוקראינה

- דעות - הארץ - דימיטרי שומסקי 29.03.2014

והרי החדשות האחרונות ממזרח אירופה: למודל היוגוסלבי קם מתחרה על התואר המפוקפק "הדגם הכושל לארגון היחסים בין קבוצות לאומיות היושבות בארץ אחת". שמו – המודל האוקראיני.

התערבותו הגסה של ולדימיר פוטין בענייניה הפנימיים של אוקראינה אין בה די כדי להסביר את המשבר החריף של הזהות הלאומית־תרבותית, שבו שרויה כיום המדינה. סיבות העומק של המשבר נעוצות בחוסר ההלימה המובהק בין האופי החד־ממדי של דגם מדינת הלאום האתנית האוקראינית ובין המורכבות של המציאות האתנית, התרבותית והלאומית של אוקראינה.

אוקראינה של היום היא ארץ שתי התרבויות, האוקראינית והרוסית. בעוד שאוקראינה המערבית מתאפיינת בהומוגניות אוקראינית יחסית מבחינה לשונית־תרבותית, הרי שאוכלוסייתה של אוקראינה המזרחית והדרום־מזרחית מצטיינת בדו־לשוניות ובדו־תרבותיות רוסית־אוקראינית, ולעתים תכופות – בנטייה בולטת לעבר התרבות והשפה הרוסית. ברור, לפיכך, שמודל המדינה האוקראינית החד־לאומית בנוסח מנהיגי המרד ב"מיידן", שעיקרה הניתוק ממרחב התרבות הרוסית לטובת טיפוח הזיקה לאיחוד האירופי, יתאים אך לחלק מאזרחי אוקראינה – בראש ובראשונה לתושבי אוקראינה המערבית הרחוקים מהתרבות הרוסית. לעומת זאת, ככל שמדובר בדוברי הרוסית, וכן גם בבני האוכלוסייה הדו־לשונית במזרח אוקראינה ובדרומה, שברוח מה שאמר על עצמו אבי הספרות הרוסית המודרנית, האוקראיני ניקולאי גוגול, אינם יודעים להכריע אם נפשם רוסית יותר או אוקראינית יותר - הרי שבעבורם אימוץ הדגם החד־לאומי והאנטי־רוסי פירושו דיכוי תרבותי.

אף כי הדמיון בין הנסיבות ההיסטוריות של יחסי האוקראינים והרוסים מכאן והישראלים והפלסטינים מכאן קלוש - אי אפשר להתעלם ממכנה משותף אחד. כמו במקרה האוקראיני־רוסי, כך גם במקרה הישראלי־פלסטיני פרדיגמת ההפרדה בין שני העמים חסרת תוחלת. על מהותו המשפילה של חזון נתניהו בדבר מדינת הגטו הפלסטינית בין ג'נין לרמאללה מיותר להרחיב. ואולם, גם הקמת מדינה פלסטינית בת קיימא בגבולות 67', תוך פינוי כל ההתנחלויות, רק תרחיק את הסיכוי לפיוס אמת.

בעידן שבו שמועות על מותה של הלאומיות האתנית־דתית מתבררות יותר ויותר כמופרכות, ניתוק הישראלים ממוקדי הזהות הלאומית היהודית בארץ ישראל ההיסטורית שביהודה ושומרון, ושימת קץ לחלום השיבה של הפליטים הפלסטינים למולדתם בפלסטין ההיסטורית הכוללת גם את תחומי מדינת ישראל, יסמנו את ראשית הסיבוב הבא של הסכסוך הלאומי ולא את סופו.

מן הפח הטמון במודל האוקראיני אסור ליפול אל הפחת של המודל היוגוסלבי. אימוץ המודל היוגוסלבי במקרה האוקראיני־רוסי – הצטרפותה של אוקראינה לפדרציה הרוסית – פירושו הכפפה מחודשת של אוקראינה להגמוניה רוסית אימפריאלית. במקרה הישראלי־פלסטיני, הקמתה של מדינה אחת על שטחה של ארץ־ישראל/פלסטין תיתפש בעיני מרבית הישראלים כפגיעה אנושה בריבונות היהודית, בעוד בעיני מרבית הפלסטינים, שמעולם לא חוו את רגע הריבונות – כשלב בדרך להשגת הריבונות המלאה. בשני המקרים, לפנינו מתכון ברור למלחמת אזרחים.

הדעת נותנת אפוא, כי על האוקראינים והרוסים מכאן ועל הישראלים והפלסטינים מכאן לחפש דגם ביניים בין ביתור המרחב המשותף למדינות חד־לאומיות, המשול לפירוק בניין דיירים משותף עד כדי התמוטטותו, ובין ההכרזה על המרחב כולו כעל מדינה אחת, המשולה להסרת המחיצות בין דירות הבניין, שתגרום להתמוטטותו גם היא. בשני המקרים, את הדרך השלישית עשויה לספק התארגנות קונפדרטיבית דמויית האיחוד האירופי, שתצרף יחד את שתי המדינות – אוקראינה ורוסיה מזה וישראל ופלסטין מזה – לתוך מסגרת על־מדינתית.

במקרה של ארץ־ישראל/פלסטין, האיחוד הארצי הישראלי־פלסטיני ייתן מענה לשתי הבעיות המרכזיות של הסכסוך – הפליטים וירושלים. הפליטים הפלסטינים יוכלו לבחור אם לחזור למדינת פלסטין ולהפוך לאזרחיה, או לממש את זכות שיבתם במדינת ישראל ולהפוך לאזרחי ישראל. זאת, כשם שהעולים היהודים, השבים גם הם למולדתם ההיסטורית, יוכלו לבחור אם לעלות למדינת ישראל ולהתאזרח בה, או לעלות לאותם חלקי ארץ ישראל היקרים ללבם שיימצאו תחת הריבונות הפלסטינית, וכך להפוך לאזרחי מדינת פלסטין. אשר לירושלים – היא תהפוך, על פי מודל זה, מסמל הקיטוב בין שני העמים לסמל השותפות הדו־מדינתית והדו־לאומית, תוך שהיא תשמש בירה של שתי המדינות וכן מקום מושבם של המוסדות המשותפים של האיחוד.

אשר גינצברג (אחד העם), יליד סקווירא שבמחוז קייב, אשר גדל בסביבה האוקראינית־רוסית והבין דבר או שניים ביחסים בין עמים שכנים החולקים ארץ אחת, אמר פעם כי ליהודים וללא יהודים בארץ ישראל מוטב למצוא אותה שיטה של חיים משותפים, שתאפשר לשני הצדדים "להתחבר יחד, במקום שחיבורם יפה לשניהם, ולהתפרד איש לדרכו ולרוחו, במקום שהפירוד יותר יפה להם". נראה שהאיחוד של שתי מדינות המולדת המשותפת לעם היהודי ולעם הפלסטיני – האיחוד העל־מדינתי של ישראל ופלסטין – היה משקף את רוח דבריו בצורה הטובה ביותר.