להשוות או לא להשוות? זאת השאלה

להשוות או לא להשוות? זאת השאלה

כן נכון, הימין צודק, עלינו קודם כל להגן על עצמנו ולהיות חזקים. אין לרחם על אכזרים. זה הלקח הראשון שעלינו ללמוד מהשואה.
הלקח השני הוא שחייבים להיות מוסריים ואסור לנו להידמות לרוצחינו. האלוף יאיר גולן צודק, ואשר לביטחון , הרי הוא מקצוע.
מה, אי אפשר גם וגם? גם חזקים וגם מוסריים? חייב להיות או או?

אני תמיד מוחה בצורה שלא משתמעת לשני פנים כשערבים או אחרים משווים בין סבלם של הפלסטיני, היום בשטחים או בנכבה שלהם ב- 1948, ובין השואה. אין דמיון כלל. זה נכון בהווה ובעבר, ונכון עד היום. אך, האם לא קיים סכנה שבעתיד כן יווצר בארץ מצב הדומה לשל גרמניה הנאצית?

איום דמוגרפי, שליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית," שטחים כבושים, שטחים מסופחים, משתפי פעולה וממשל משתף פעולה", אלה הרבה מונחים שמתארים את המצב שלנו בין הים לירדן, וגםמשמשים לתאר את גרמניה הנאצית.
עובדה היא שערביי ישראל מהווים איום דמוגרפי על יהדותה של מדינת ישראל. אם מספרם היחסי יעלה, אם לא גורשו/ברחו/לא אושרו לחזור קרוביהם ב-48, הם היו לסכנה דמוגרפית של ממש.

זאת הסיבה למה ישראל עדיין לא סיפחה את עיו"ש: היא לא הייתה יכולה להבטיח את אופיה היהודי כשהיהודים הופכים למחצית או מיעוט במדינתם. אי אפשר לברוח מהמסקנה הנוראית: יש בארץ מצב פוליטי של עם אחד מיותר בעיני העם השני, מצב בו עצם נוכחותו של הראשון מסכן את קיומו של השני. והדבר גם הדדי עבור שני העמים!

הפיתרון המתבקש אובייקטיבית - כשחלוקה טריטוריאלית אינה אפשרית - הינו טרנספר או רצח עם.
רבים היהודים הישראלים והערבים הפלסטינים שתומכים בטרנספר של העם השני.
בהקשר לזה, צודק נתניהו: תחילה היטלר לא רצה אלא רק בטרנספר של היהודים לאי מגדסקר. רק כשראה שאף מדינה לא מוכנה לקבל אותם - לא אירופה, לא האנגלים והערבים בפלסטין, ואף לא האמריקנים הגדולה - גמר בדעתו להשמיד אותם. עלינו לשאול את עצמינו איך הגענו למצב הזה, דווקא אנחנו, אחרי שהיינו הקרבנות, אחרי שהקמנו מדינה דווקא כדי להינצל ממצבים של גירוש, פוגרום ורצח עם?
איזה צחוק צוחקת עלינו ההיסטוריה? ועוד בהומור שחור בלתי נסבל? מהי משמעות הניסיון הזה האכזרי, שמעמיד את הקרבנות במקום הרוצחים,  כדי לבדוק לכאורה איך יתנהגו במצב דומה?

יש לי הסבר: הקמנו מדינה על המודל האירופאי,  והבעיה נעוצה בכך. אירופה השמידה אותנו ואנחנו מחקים אותה....

המהפכה הצרפתית אמרה ליהודים:  תקבלו הכל  כפרטים, שום דבר כלאום. אין כאן מקום לשני לאומים באותה טריטוריה! תבחרו, להתבולל או להעלם! היהודים בחרו להתבולל בתוך עם ולהפוך ל"צרפתים בני דת משה"...

למה המהפכה הצרפתית גרמה לשינוי כה קיצוני
במעמד היהודים? במשטר הישן היהודים חיו בתור זרים, באוטונומיה קהילתית-משפטית מוכרת על ידי השלטון המרכזי.
הריבונות הייתה שייכת למלך באופן אישי, ושום דבר לא מנע ממנו לשלוט על מספר עמים וקהילות לאומיות או משפטיות שונות.
המהפכה הגדירה מחדש את טיבם של הלאומיות ושל בעל הריבונות: העם, הלאום קיבל הגדרה טריטוריאלית. כל אדם הנולד או חי חיי קבע בטריטוריה שייך ללאום ויוצר אותו. הריבונות שייכת לעם וגם היא טריטוריאלית. היות ו"אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד", היות  ויכול לשלוט רק ריבון אחד במדינה אחת, לחול רק מערכת חוקים אחת זהה לכולם, לא יכולים לחיות שני עמים בארץ אחת.

האם יכולים הערבים הפלסטינים להפוך ל"ישראלים בני דת מוחמד"? לא. גם לערביי ישראל נתנה המהפכה הציונית (כמעט) הכל כאזרחים פרטיים ושום דבר כלאום. רק שלהבדיל מצרפת ובדומה לגרמניה הנאצית, אנחנו לא מציעים לערבים להיקלט בלאום היהודי. אנחנו  לא רוצים להתבולל ולהתמזג למעין לאום ישראלי (או פלסטיני) אחד חדש. וגם הם קנאים לזהותם הלאומית -הערבית-מוסלמית, אם כי האיסלאם פתוח וקולט יותר מאשר היהדות.

הנה כאן הדמיון עם גרמניה הנאצית: הנאצים ראו את עצמם כעם-גזע עליון טריטוריאלי שרוצה לשמור על טהרת דמו. ואנחנו היהודים הישראלים רואים את עצמינו כעם נבחר שאינו יכול לשמור על זהותו הייחודית אם ייאלץ לקלוט אל תוכו עם אחר, או להתמזג איתו.
נכון, היהדות לא הבינה אף פעם את רעיון הבחירה כעליונות על אחרים.

נכון היהדות לא מבינה גם כן את עצמה כגזע, כקשר דם בלבד: כל אחד - ללא הבדל דת ולאום - יכול להתגייר ולהפוך ליהודי לכל דבר. אך למעשה קשה להתגייר, וברור שגיור הערבים אינו יכול להוות פתרון פוליטי.

נכון שהגרמנים אסרו על יחסי מין עם "לא ארים" תוך גזענות, ואנחנו, אם  לא מתחתנים עם "לא יהודים", זה רק כדי להמשיך ולהבטיח את קיומנו כעם. מה רע ברצון לשמור על שוני ולא להתבולל?

למרות אלפי ההבדלים - שהאנטישמים לא רוצים לראות ושהרבה אחרים לא מבינים - התוצאה הפוליטית היא מאוד דומה: אין בטריטוריה שישראל ריבונית עליה מקום לשני לאומים. שני העמים לא יכולים להתמזג, ואין אפשרות או רצון לחלק את הארץ ביניהם. מדינת הלאום מחייבת שאחד משני העמים צריך "להעלם" כך או אחרת.

המשמח והמעניין הוא שהדבר לא יקרה, לפחות לא בקרוב.
היהודים לא יתנו לעוד שואה להתחולל, והערבים  למדו את לקח 48. ועוד, העולם שבוחן ומבקר ללא הרף כל חטאון ישראלי לכאורה, יחד עם זכרו של השואה שעדיין כואב לרוב היהודים, לא יאפשרו זאת.

אם כן, מהו הפתרון למצב הטרום שואתי בה שרויה ישראל מאז היווסדה לפני 70 שנה?
הראיתי שבעיה זו נעוצה באימוץ מודל מדינת הלאום האירופאית להקמת מדינת ישראל.
במקום לפתור את "הבעיה היהודית", הפכנו תפקידים עם "הגוים", אנחנו נהיינו הלאום השולט, והפלסטינים הפכו ללאום הנשלט.
עלינו על כן להמציא מודל חדש של מדינה המאפשרת את קיומם יחד של שני לאומים או יותר באותה טריטוריה, תחת אותו הריבון.
המדינה תהיה בהכרח על-לאומית. המדינה תיצור ברית בין העמים החיים בה. והברית החוקתית היא אשר תהיה הריבון היחיד. שני העמים יהינו מאוטונומיה קהילתית ואזורית רחבה, אך הטריטוריה תשתייך רק לפדרציה., וצבא פדרלי ישמור על גבולותיה.
הלאומים ישמרו על זהותם ההסטורית-דתית-משפחתית העתיקה. לכל אזרח תהיה אזרחות דואלית, שתבטיח זכויות שוות לפרט ולכלל.
בקיצור: עלינו להקים יחד, יהודים וערבים, פדרציה על-לאומית של לאומים לא טריטוריאלים. כך נוכל לחיות בשלום, ביחד ולחוד.

בין פלסטין לאוקראינה

מאמר מצוין על מה שאנחנו יכולים ללמוד מסיפוח אוקראינה. הדגשתי כמעט את כולו!
המחבר הגיע לאותו רעיון שאליו הגעתי, של פדרציה על-לאומית, שהוא קורה "האיחוד העל־מדינתי של ישראל ופלסטין".

דבר נוסף ניתן ללמוד, והוא שיטת הסיפוח האלגנטית של פוטין: באופן דומה, ישראל תוכל להכיר באצמעות פלסטין, ואחר כך שתי המדינות יחתמו על הסכם איחוד... וזהו, יש לנו פדרציה!

בכל זאת איני מסכים עם הכל. במקום שפליטים הפלסטינים שיבחרו לחיות בתוך מדינת ישראל - יותר נכון, במחוזות היהודיים - יהפכו לאזרחיה, הם יוכלו לחיות בשטחה אך יהיו אזרחים פלסטינים וגם בעלי אזרחות דואלית פדרלית. אותו דבר לגבי עולים יהודים שרוצים לגור ביהודה ושומרון...
אין במודל שלי טריטוריה לאומית, אלא רק מחוזות לאומיים או מעורבים.

בין פלסטין לאוקראינה

- דעות - הארץ - דימיטרי שומסקי 29.03.2014

והרי החדשות האחרונות ממזרח אירופה: למודל היוגוסלבי קם מתחרה על התואר המפוקפק "הדגם הכושל לארגון היחסים בין קבוצות לאומיות היושבות בארץ אחת". שמו – המודל האוקראיני.

התערבותו הגסה של ולדימיר פוטין בענייניה הפנימיים של אוקראינה אין בה די כדי להסביר את המשבר החריף של הזהות הלאומית־תרבותית, שבו שרויה כיום המדינה. סיבות העומק של המשבר נעוצות בחוסר ההלימה המובהק בין האופי החד־ממדי של דגם מדינת הלאום האתנית האוקראינית ובין המורכבות של המציאות האתנית, התרבותית והלאומית של אוקראינה.

אוקראינה של היום היא ארץ שתי התרבויות, האוקראינית והרוסית. בעוד שאוקראינה המערבית מתאפיינת בהומוגניות אוקראינית יחסית מבחינה לשונית־תרבותית, הרי שאוכלוסייתה של אוקראינה המזרחית והדרום־מזרחית מצטיינת בדו־לשוניות ובדו־תרבותיות רוסית־אוקראינית, ולעתים תכופות – בנטייה בולטת לעבר התרבות והשפה הרוסית. ברור, לפיכך, שמודל המדינה האוקראינית החד־לאומית בנוסח מנהיגי המרד ב"מיידן", שעיקרה הניתוק ממרחב התרבות הרוסית לטובת טיפוח הזיקה לאיחוד האירופי, יתאים אך לחלק מאזרחי אוקראינה – בראש ובראשונה לתושבי אוקראינה המערבית הרחוקים מהתרבות הרוסית. לעומת זאת, ככל שמדובר בדוברי הרוסית, וכן גם בבני האוכלוסייה הדו־לשונית במזרח אוקראינה ובדרומה, שברוח מה שאמר על עצמו אבי הספרות הרוסית המודרנית, האוקראיני ניקולאי גוגול, אינם יודעים להכריע אם נפשם רוסית יותר או אוקראינית יותר - הרי שבעבורם אימוץ הדגם החד־לאומי והאנטי־רוסי פירושו דיכוי תרבותי.

אף כי הדמיון בין הנסיבות ההיסטוריות של יחסי האוקראינים והרוסים מכאן והישראלים והפלסטינים מכאן קלוש - אי אפשר להתעלם ממכנה משותף אחד. כמו במקרה האוקראיני־רוסי, כך גם במקרה הישראלי־פלסטיני פרדיגמת ההפרדה בין שני העמים חסרת תוחלת. על מהותו המשפילה של חזון נתניהו בדבר מדינת הגטו הפלסטינית בין ג'נין לרמאללה מיותר להרחיב. ואולם, גם הקמת מדינה פלסטינית בת קיימא בגבולות 67', תוך פינוי כל ההתנחלויות, רק תרחיק את הסיכוי לפיוס אמת.

בעידן שבו שמועות על מותה של הלאומיות האתנית־דתית מתבררות יותר ויותר כמופרכות, ניתוק הישראלים ממוקדי הזהות הלאומית היהודית בארץ ישראל ההיסטורית שביהודה ושומרון, ושימת קץ לחלום השיבה של הפליטים הפלסטינים למולדתם בפלסטין ההיסטורית הכוללת גם את תחומי מדינת ישראל, יסמנו את ראשית הסיבוב הבא של הסכסוך הלאומי ולא את סופו.

מן הפח הטמון במודל האוקראיני אסור ליפול אל הפחת של המודל היוגוסלבי. אימוץ המודל היוגוסלבי במקרה האוקראיני־רוסי – הצטרפותה של אוקראינה לפדרציה הרוסית – פירושו הכפפה מחודשת של אוקראינה להגמוניה רוסית אימפריאלית. במקרה הישראלי־פלסטיני, הקמתה של מדינה אחת על שטחה של ארץ־ישראל/פלסטין תיתפש בעיני מרבית הישראלים כפגיעה אנושה בריבונות היהודית, בעוד בעיני מרבית הפלסטינים, שמעולם לא חוו את רגע הריבונות – כשלב בדרך להשגת הריבונות המלאה. בשני המקרים, לפנינו מתכון ברור למלחמת אזרחים.

הדעת נותנת אפוא, כי על האוקראינים והרוסים מכאן ועל הישראלים והפלסטינים מכאן לחפש דגם ביניים בין ביתור המרחב המשותף למדינות חד־לאומיות, המשול לפירוק בניין דיירים משותף עד כדי התמוטטותו, ובין ההכרזה על המרחב כולו כעל מדינה אחת, המשולה להסרת המחיצות בין דירות הבניין, שתגרום להתמוטטותו גם היא. בשני המקרים, את הדרך השלישית עשויה לספק התארגנות קונפדרטיבית דמויית האיחוד האירופי, שתצרף יחד את שתי המדינות – אוקראינה ורוסיה מזה וישראל ופלסטין מזה – לתוך מסגרת על־מדינתית.

במקרה של ארץ־ישראל/פלסטין, האיחוד הארצי הישראלי־פלסטיני ייתן מענה לשתי הבעיות המרכזיות של הסכסוך – הפליטים וירושלים. הפליטים הפלסטינים יוכלו לבחור אם לחזור למדינת פלסטין ולהפוך לאזרחיה, או לממש את זכות שיבתם במדינת ישראל ולהפוך לאזרחי ישראל. זאת, כשם שהעולים היהודים, השבים גם הם למולדתם ההיסטורית, יוכלו לבחור אם לעלות למדינת ישראל ולהתאזרח בה, או לעלות לאותם חלקי ארץ ישראל היקרים ללבם שיימצאו תחת הריבונות הפלסטינית, וכך להפוך לאזרחי מדינת פלסטין. אשר לירושלים – היא תהפוך, על פי מודל זה, מסמל הקיטוב בין שני העמים לסמל השותפות הדו־מדינתית והדו־לאומית, תוך שהיא תשמש בירה של שתי המדינות וכן מקום מושבם של המוסדות המשותפים של האיחוד.

אשר גינצברג (אחד העם), יליד סקווירא שבמחוז קייב, אשר גדל בסביבה האוקראינית־רוסית והבין דבר או שניים ביחסים בין עמים שכנים החולקים ארץ אחת, אמר פעם כי ליהודים וללא יהודים בארץ ישראל מוטב למצוא אותה שיטה של חיים משותפים, שתאפשר לשני הצדדים "להתחבר יחד, במקום שחיבורם יפה לשניהם, ולהתפרד איש לדרכו ולרוחו, במקום שהפירוד יותר יפה להם". נראה שהאיחוד של שתי מדינות המולדת המשותפת לעם היהודי ולעם הפלסטיני – האיחוד העל־מדינתי של ישראל ופלסטין – היה משקף את רוח דבריו בצורה הטובה ביותר.