דו-לאומיות בפלסטין-ישראל

דו-לאומיות בפלסטין-ישראל: בחירה פלסטינית היסטורית - לא בלית ברירה

מאת: נאסר אבו-פרחה
Ynet
23 באוגוסט 2005

תרגום מאנגלית: דורית אליהו

כתבה זו הופיעה ב`שואון טאנמאווייה` (כתב עת לענייני פיתוח), יולי 2005, מס` 31, פורום מחשבה ערבית, ירושלים

תהליך השלום` של אוסלו, מסתבר, הביא יותר אלימות מאשר שלום. למעשה, מקושר תהליך זה לעימותים האלימים ביותר בין פלסטינים לישראלים בהסטוריה בת מאה השנים של העימות. הדיבורים הנשמעים לאחרונה על חידוש `תהליך השלום` מבוססים כנראה על אותן הנחות שעליהן התבססו התהליכים הקודמים בשנות ה-90, תוך התעלמות מוחלטת מן הלקחים שנלמדו ממרתון אוסלו. ההסלמה האחרונה של העימות הישראלי-פלסטיני מטילה ספק בקשר לדרך בה ייפתר העימות. עם זאת, ככל שמסלים העימות, גדל גם הצורך בפתרון.

מאז הצעתי לראשונה, בשנת 2001, את `האג`נדה הפלסטינית החלופית` (APA) מוקדשת תשומת לב רבה לרעיון הדו-לאומיות. אג`נדה זו הציעה איחוד פדרלי של פלסטין-ישראל עם בירה משותפת בירושלים. ההצעה זכתה להתענינות רבה באופן כללי ולתמיכה רבה יותר בצד הפלסטיני מאשר בצד הישראלי. היא זכתה, בין היתר, לתמיכתו של ד`ר חיידר עבד-אל-שאפי - אחד האישים הפלסטינים הבולטים, היתה נושא לדיון מפורט בסדנת האסטרטגיה הפלסטינית במדיסון, ויסקונסין בנובמבר 2002, שאליה באו אינטלקטואלים ומנהיגים פלסטינים מפלסטין ומהגולה. היוזמה הוצגה ונדונה בפורומים שונים בקמפוסים ברחבי ארצות הברית, כולל סימפוזיון בכנס של העמותה ללימודי המזרח התיכון (MESA) בשנת 2004 בסן פרנסיסקו. היוזמה הוצגה ונדונה גם בפורומים פלסטינים וישראלים משותפים ונפרדים בירושלים, החברה האקדמית הפלסטינית לנושאים בינ`ל (PASSIA) אירגנה סימפוזיון במכון המחקר ע`ש טרומן באוניברסיטה העברית, ובכנס ארגוני שלום ישראליים בירושלים. עתה, לאחר 4 שנים של דיון, ראוי לבדוק מחדש את רעיון הדו-לאומיות, לדון בכמה מהחששות שהועלו בדיונים הרבים, ולהגיב על כמה מהתפיסות השגויות של הרעיון והשימוש הבלתי הולם שנעשה בו מצד אלה ואחרים.


כשלון `תהליך השלום`

כדי לבחון את הדרכים שבהן ניתן יהיה להשיג פתרון לסכסוך יש להבין קודם כל איך והיכן נכשל `תהליך השלום` של אוסלו. למרות הטענות כי תהליך השלום קרס בגלל שאלת ירושלים, מצביעות העדויות על כך שהתהליך קרס בגלל שאלת זכות השיבה הפלסטינית. לקראת השלבים האחרונים של המו`מ בין הפלסטינים לישראלים, בין 1998 ל- 2000, דנו עשרות קבוצות דיון פלסטיניות בפלסטין, לבנון, סוריה, ירדן, אירופה וצפון אמריקה, בזכות השיבה הפלסטינית. ההתנגדות הפלסטינית ל`תהליך השלום` של אוסלו שהתעלם מזכות השיבה ופנה עורף למעשה אל הפלסטינים הגולים (ולפלסטינים בתוך ישראל), החלה כתגובה ישירה להסכם אוסלו ב- 1993. תנועה זו התחזקה והתפשטה באופן נרחב לאחר יום ציון הנכבה ויום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל בשנת 1998. ארוע זה שימש כשעון מעורר לפלסטינים. בפעם הראשונה אירגנו פליטים פלסטינים מסעי שיבה סמליים לאתרי הכפרים ההרוסים. מספר אירועים כאלה נערכו בגדה המערבית ובתוך ישראל, כמו המסע מהכפר קאבול לאתר הכפר ההרוס דאמון. אירועים אחרים כללו פגישות של נוער ממחנות הפליטים בגדר הגבול עם לבנון. צעירים ממחנות הפליטים סאברה ושתילה בלבנון נפגשו עם צעירים מהמחנות עאידה ודהיישה שליד בית לחם. כנסים גדולים על זכות השיבה נערכו. כנס אל-פראח בפלסטין, ואחרים בירדן, לבנון, בריטניה וארה`ב, כולם בשנת 1998, שנת ה-50 לנכבה. למעשה, התרכזה עיקר הפעילות הפלסטינית בנושא זכות השיבה.

תנועה זו ארגנה אירועים נוספים ועוררה ויכוח ער בקרב פלסטינים ברחבי העולם על זכות השיבה. במהלך השנתיים לקראת לשלב הסופי של המו`מ בקמפ דייויד בקיץ 2000, הפעילה דינמיקה זו לחץ על המנהיגות הפלסטינית. לחץ זה מנע מן המנהיגות כל אפשרות לחתום על הסכם שאינו לא לוקח בחשבון את זכות השיבה. הכרת אש`ף בישראל והסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה ע`י ישראל, טמנה בחובה הבנה מרומזת כי אש`ף מוותר על זכות השיבה. עם התקדמות התהליך הבינו המנהיגים הפלסטינים כי לא יוכלו להסכים לסיום העימות מבלי לטפל בזכויות הפליטים הפלסטינים - צעד כזה יביא לדה-לגיטימציה שלהם. מצד שני, אי אפשר היה לדון בזכות השיבה בשלב מאוחר כל כך של המשא ומתן. לכן היה נוח יותר למנהיגות הפלסטינית להציג את ירושלים כסיבה להתמוטטות התהליך. ראשית, הצגת בעית ירושלים כסיבת כשלון המו`מ מכסה את העובדה שמלכתחילה התעלם התהליך מזכויות הפליטים ומזכות השיבה באופן כללי. שנית, ירושלים כסיבת כשלון התהליך ולא זכות השיבה מביאה למנהיגות הפלסטינית יותר אהדה ממשטרים ערביים.

ההיבט המאיים ביותר של תהליך אוסלו, ככל הנוגע לפלסטינים, הוא שהתהליך מנסה לנתק באופן סופי את הפלסטינים מאדמתם ההיסטורית שעכשיו היא חלק מישראל, ושאליה הם קשורים מבחינה תרבותית בדרכים רבות. יתר על כן, תהליך זה משלים עם חלוקה טריטוריאלית רבה עוד יותר ולאינקפסולציה של קהילות פלסטיניות באיזורים גיאוגרפיים נפרדים בתוך הגדה המערבית. עבור הפלסטינים אין פלסטין אוסף של נכסים אבודים אלא החזון של איחוד הזהות הפלסטינית עם האדמה ועם ההסטוריה של העם הפלסטיני. זהו מרחב שבו נטמעים מנהגים תרבותיים וחברתיים, ושהזהות הפלסטינית מושרשת בו עמוקות. מומחים לנוף מסכימים כי מקום מהווה צורה בסיסית של נסיון מוכל בחיי אנוש. זהו המקום שבו מתרחש איחוד העצמי, המקום והזמן. הקשר של הפלסטינים למולדתם כדבר שלם ושורשיות מתמשכת בה הם האלמנט הבסיסי של בניית הזהות הפלסטינית. לפיכך, אם יימשך תהליך השלום כמו הסכם אוסלו, תוך התמקדות בהפרדה והתעלמות מזכות השיבה, ימשיך התהליך לייצר יותר אלימות מאשר שלום.

למרות שהפרדה בין קבוצות הנתונות בעימותים אלימים נראית כפתרון פרגמטי והגיוני - נכשל נסיון זה כאשר הוא קשור למקור העימות - קרי, התחרות על אותו חבל ארץ. הפלסטינים רואים את הניתוק לא כהפרדה מהישראלים, אלא כהפרדה של הפלסטינים מפלסטין והוצאתם ממנה. לפלסטינים יש תחושה חזקה של שורשיות באדמה, שורשיות שבאה לידי ביטוי בכל ענפי התרבות והאמנות הפלסטינים. יתרה מכך, הניתוק מגביר את תחושת השורשיות, ולא מחלישה, גם בקרב קהילות גולים. נסיונות מתמשכים להגיע להפרדה ולניתוק עוד מגבירים את ההתנגדות כדרך להביע הכחשה וקיום, עקירה ושורשיות.

החסרונות של פתרון שתי המדינות

השיח הנוכחי בעימות הישראלי-פלסטיני כפי שהוא מיוצג בפתרון שתי המדינות מסיט את תשומת הלב מהנושאים העיקריים. בצד הישראלי, הנושא העיקרי של העימות בצד הישראלי היה ונשאר האתגר של בנית מדינה ליהודים בלבד בפלסטין. בצד הפלסטיני לעומתו שרירה וקיימת תפיסת הישראלים כנוכחות קולוניאלית זרה בפלסטין. תוצאת ההתנגשות בין שתי תפיסות מנוגדות אלו היא מעגלים של מלחמה ואלימות מהווים איום רציני לבטחון שני העמים המעורבים בעימות. התפיסה של מדינה ליהודים בלבד מצריכה ומייצרת אמצעי אפלייה כנגד התושבים הלא-יהודים של המדינה, הפלסטינים. לעומת זאת מצריכה התפיסה המתמשכת של הישראלים כנוכחות קולוניאלית זרה - תוכניות לאומיות המיועדות להוציא את הישראלים מפלסטין.

השיח הנוכחי מתמקד בנסיונות להקים שתי מדינות נפרדות שיחיו דו-קיום בין ישראלים לפלסטינים, אך ממשיך להכשל משום שהוא עוקף ונמנע מדיון בנושאים העיקריים ובסתירה שביניהם. לדעתי תיכשל תוכנית שתי המדינות העצמאיות הנפרדות משום שהיא מתבססת על הנחות שקריות. המצדדים בה מניחים כי הרעיון של הוצאת הפלסטינים ממה שעכשיו הוא ישראל עבר נורמליזציה וכעת הוא מקובל על הפלסטינים וכן כי הפלסטינים ושאר ערביי האזור השלימו עם עובדת הנוכחות הישראלית ועם הזכויות הקולקטיביות של הישראלים לביטוי תרבותי בישראל. המציאות בשטח היא ההיפך הגמור. מרבית הפלסטינים לא ויתרו על זכותם על פלסטין ההיסטורית למרות שרוב הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה עשויים לתמוך במדינה פלסטינית באזורים אלה. תמיכה כזו לא בהכרח מצביעה על ויתור על קשר תרבותי והיסטורי למה שעשוי להשאר כישראל, ולזכותם לרכוש וזכויות פוליטיות שם. גם העולם הערבי ככלל לא השלים עם נוכחותה של ישראל באיזור. דיון כזה כלל לא החל כלל, וככל הנראה יהיה קשה להתחיל בו כאשר העימות ממשיך ומתגבר. תנועה לעבר פיוס לפני מציאת פתרון תהיה בלי ספק משימה קשה להשגה.

החיוניות של אופציית שתי המדינות מוטלת בספק בשל סיבות רבות אחרות. ראשית, הסידורים לשתי מדינות נפרדות עשויים להוות מתכון למלחמה מתמשכת שכן המדינה הפלסטינית החדשה תהיה מוקפת ע`י ישראל ותמשיך להיות מטרה לאיום מצד הצבא הישראלי החזק יותר. שנית, ההתעלמות מתביעותיהם הכלכליות, החברתיות והתרבותיות של מליוני פלסטינים שיאכלסו את מדינת פלסטין והמופנות לעבר מדינת ישראל. חשוב גם לציין כי הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה מייצגים רק שליש מהאוכלוסיה הפלסטינית. סבלם שלהם יגיע לקיצו עם סיום הכיבוש הצבאי, אך סיום הכיבוש הצבאי בגדה המערבית ובעזה איננו סיום העימות. מצוקת הגולה הפלסטינית, המשבר הדמוגרפי בעזה וזכויות הפלסטינים בישראל לא יגיעו לכלל דיון. יתרה מכך, פתרון שתי המדינות אינו מתחשב בזכותם של הפלסטינים שלא להיות מוצאים ממולדתם ההיסטורית במה שיישאר ישראל. בקצרה, חולשתו של פתרון שתי המדינות בכך שהוא לא יוכל לענות באופן משביע רצון על זכות השיבה של הפלסטינים ועל כן אני מטיל בספק את יכולתה של אופציה כזו להביא לפתרון לסכסוך.

הצעת ה-APA לדו-לאומיות בפלסטין-ישראל

מה שהצגתי בהצעת האג`נדה הפלסטינית האלטרנטיבית (APA) הוא שבירת המוסכמה הנוכחית הקוראת להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה. מדינה פלסטינית כזו לא תוכל לפתור את הסכסוך. הצעת ה-APA מבוססת על ההנחה שפתרון בר קיימא לסכסוך יהיה חייב להתחשב בהקשר ההיסטורי שלו, לזהות את המציאות הנוכחית ולעסוק בחרדותיהם של הפלסטינים והישראלים כאחד. הצעת ה-APA תוכננה לענות באופן מקיף על החרדות העיקריות של הישראלים ושל הפלסטינים ולהביא לשיוויון ולנרמול היחסים ביניהם.

המציאות הנוכחית מראה כי הישראלים והפלסטינים אינם נפרדים ואינם ניתנים להפרדה. לפיכך הצעתי שתי מדינות המאוחדות פדרלית. המדינות הללו ישקפו את התפוצה הדמוגרפית הנוכחית ואת צפיפות האוכלוסיה בשטח. המדינה הישראלית תכלול איזורים המיושבים כעת בישראלים יהודים. המדינה הפלסטינית תכלול איזורים המאוכלסים בעיקר ע`י פלסטינים כמו גם איזורים דלי אוכלוסין אשר יוכלו לקלוט פלסטינים שבים. ירושלים, מזרח ומערב, יחד עם פרברי העיר והעיר בית לחם, תהיה אזור שיפוט נפרד שאינו תלוי באף אחת משתי המדינות, ותהווה את מחוז הבירה של האיחוד הפדרלי. לכל מדינה יהיה הפרלמנט שלה, ממשלה, מערכת משפט, כח משטרה, מערכת חינוך שפה, דגל וחגים לאומיים. למחוז ירושלים תהיה מועצה מחוזית המייצגת את תושבי המחוז, והמנהלת את ענייני המחוז וכח משטרה משלו. לאיחוד הפדרלי יהיה מינהל מבצע שיתאם היבטים בעלי עניין משותף לשתי המדינות כמו בטחון חוץ בעזרת צבא מאוחד ובטחון פנים ע`י תיאום בין מערכות הבטחון של כל מדינה, יחסים אתנו-לאומיים בין שתי המדינות חלוקה הוגנת של המשאבים.

מטרת ההצעה היא לענות לשאיפות הלאומיות של הפלסטינים והישראלים ביחס לזהות ולביטוי תרבותי ע`י מתן אפשרות לקיום שתי מדינות. האיחוד הפדרלי יאפשר לשתיהן להישאר יחד במקום שהם קוראים לו בית, ויאפשר לשני העמים גישה לכל שטחי מולדתם, כך שיוכלו לבטא את שורשיהם ההסטוריים. לפלסטינים תהיה זכות לחזור ולבסס את חייהם בערים הסטוריות כמו עכו, חיפה ויפו, בהתאם להליכים מסויימים. בתהליך הבניה ומו`מ בנושאי הסכסוך בין הפלסטינים לישראלים ויצירת מדיומים חדשים לתיווך בין הכללה לשורשיות, יוולדו תחזיות חדשות ליחסים בין ישראלים לפלסטינים במקום החדש של ישראל-פלסטין. מו`מ יכול לשאת פרי רק אם הוא מבוסס על ההכרה בזכותו של האחר. העברת התיווך מצורתו האלימה לצורה התרבותית הלא-אלימה היא בעצם הפתרון. טרנספורמציה כזו מהווה את הערבויות הביטחוניות האמיתיות שעליהן יכולים שני העמים לסמוך באמת.

השגות עיקריות בקשר לדו-לאומיות

במהלך 4 שנים של הצגות ודיונים בנושאים אלה במסגרות שונות, צצו מספר השגות מצד פלסטינים ומצד ישראלים. ההשגות העיקריות בקשר לגישת `איחוד ולא הפרדה` כפתרון, ניתנות לסיכום במספר נקודות. החששות העיקריים בצד הישראלי היו:
א) סכנה לדילול הזהות היהודית בהסדר פדרלי;
ב) הטלת ספק בחיוניות של איחוד זהות יהודית, שהיא יותר מערבית, עם זו הפלסטינית, שהיא יותר ים-תיכונית;
ג) החשש שמולדת משותפת בקונפיגורציה פדרלית תמנע מישראל להיות בית ליהודי העולם ולא תוכל לשמש מקלט ליהודים במקרה של רדיפות בארצות אחרות בעולם.

החששות העיקריים בצד הפלסטיני היו:
א) אין די ישראלים שיסכימו לאפשרות דמוקרטית כזו, ועל הפלסטינים למצוא אפשרויות מציאותיות יותר לטווח הקצר;
ב) ההבדלים הכלכליים בין פלסטינים לישראלים ימשיכו לדחוק את הפלסטינים לשוליים וישאירו אותם פגיעים לשליטה מדינית וניצול כלכלי מצד הכלכלה הישראלית החזקה יותר.

חששות הישראלים

סכנת הדילול של הזהות היהודית.
סכנת הדילול של הזהות היהודית של המדינה תהיה גדולה יותר בנסיבות הנוכחיות מאשר תחת הסדר דו לאומי, לפחות כפי שהוא מוצע בהצעת ה-APA. כיום, שולטת מדינת ישראל על כל השטחים של פלסטין ההסטורית, וכוללת 5.5 מליון פלסטינים בשטחה. כ-1.3 מליון מהם הם אזרחים ישראלים, וקרויים ע`י המדינה `ערבים ישראלים`, והשאר הם פלסטינים תחת כיבוש. כך, סך הפלסטינים בתוך גבולות ישראל גדול מעט מהאוכלוסיה היהודית באותו השטח. הדרך היחידה להבטיח מדינה יהודית בתנאים דמוגרפיים כאלה היא ע`י שימור מדיניות האפרטהייד כנגד הפלסטינים. מציאות זו מייצגת את המקור העיקרי לסכסוך כעת במדינה היהודית הנממצאת במערך רב-אתני. מדיניותה של מדינת ישראל עונה על האינטרסים של תושביה היהודים ועל האינטרסים של קהילות יהודיות מחוץ לגבולות ישראל, על חשבון התושבים הלא-יהודים שבתוך גבולות המדינה. המשך המצב הזה ימשיך להשחית את ישראל ולהעמיק עוד את הסכסוך עם האוכלוסיה הפלסטינית וימנע תחושה של יציבות. תחת ההסדר הדו לאומי תיפטר ישראל מהאוכלוסיה הפלסטינית הכבושה בגדה המערבית ובעזה, אך עדיין תשמור את 1.3 מליון הפלסטינים בישראל. לאוכלוסיה פלסטינית זו בישראל שיעור ילודה גבוה יותר מאשר היהודים הישראלים. לפיכך גם כאשר תוותר ישראל על הגדה המערבית ועל עזה לטובת מדינה פלסטינית, עדיין תהיה נתונה ללחץ גובר מצד אזרחיה הפלסטינים, לבנות עצמה מחדש כמדינה דו לאומית בכדי לאפשר אוטונומיה פלסטינית מדינית ותרבותית אפילו בתוך גבולות 67. אבל תחת הסדר הדו-לאומיות כפי שהוא מוצג בהצעת ה-APA יהפכו יותר מ-5 מליון פלסטינים לחלק ממדינה פלסטינית ויעזבו את ישראל עם התפוצה הדמוגרפית של רוב יהודי, מה שעושה את קיום המדינה היהודית לאפשרי מבלי לסתור ייצוג דמוקרטי.

חששות בקשר לזהות.

חלק מהישראלים מטילים ספק באפשרות של איחוד זהות יהודית, מערבית ברובה, עם זו הפלסטינית הים-תיכונית. תנאים אלה אינם ייחודיים לפלסטין-ישראל, שכן קוסמופוליטיזם ורב תרבותיות מאפיינים מדינות שונות ברחבי העולם. גם ארצות מערביות צריכות להתמודד עם מצבים כאלה ולהגיב אליהם גם אם במקרים מסויימים מדובר בקהילות מהגרים אתניות. במקרה של פלסטין-ישראל, המהגר הוא הזהות היהודית השלטת במדינה הגמונית השולטת באוכלוסיה המקומית. אך הרעיון של דו-לאומיות אינו מיועד ליצור זהות דו-לאומית חדשה, אלא לבנות מערכת פוליטית שתבטיח זכויות לאדמה, ואוטונומיה מדינית ותרבותית לשתי זהויות לאומיות שונות המתחרות על נוכחות באותו שטח. אחזור לדון בנקודה זו בחלק הבא שבו אני דן בתפישות שגויות של תכנית הדו-לאום ובהבדלים בינה לבין תוכנית `מדינה אחת`. ההסדר הדו-לאומי יכול לספק מקום לביטוי הזהות של כל מדינה בשטחה, וכן גישה לכל המערכות המדיניות והכלכליות של הארץ כולה. המבנה הדו-לאומי קשור יותר לאיחוד מדיני וכלכלי ופחות לאיחוד תרבותי. האיחוד המדיני עצמו מאפשר רבגוניות תרבותית באותו שטח במקום הגמוניה תרבותית של מדינה אחת שמייצגת את הזהות הפוליטית הדומיננטית.

ישראל כבית ליהודי העולם.
החשש שמולדת משותפת בקונפיגורציה פדרלית תשלול מישראל את האפשרות להיות בית ליהודי העולם עלתה במהלך הדיונים עם קהילות יהודיות בארה`ב. החשש הוא שישראל לא תוכל להיות מקלט ליהודים שעלולים להוות מטרה לרדיפות בארצות אחרות ברחבי העולם. לדעתי, צריך הדיון על בטחון היהודים לאזן את הנכונות והיכולת של ישראל להגיב לאיומים בטחוניים פוטנציאליים לקהילות יהודיות בחו`ל עם היכולת של ישראל לייצב את האיזור שבו היא ממוקמת ולספק ביטחון וחיים נורמליים לאוכלוסיה היהודית שבה. יש לחשוב גם על הבטחון לישראלים. במלים אחרות, יש לשקול מחדש אם אין יהודי ישראל זכאים להתחשבות רבה יותר בצרכי בטחונם מאשר יהודים אזרחי מדינות אחרות משום שהם חיים כאן. למרות שהצעתי קוראת להחלפת חוק זכות השיבה בחוק הגירה שיתאים לכל מועמד הגירה בלי קשר לדת או רקע אתני, סבורני שיש פוטנציאל רב לחשיבה יצירתית אשר תטפל בדאגות מסוג זה. רעיון אחד הוא לתת לישראל הנמצאת תחת איחוד פדרלי זכות להגיב ולסייע לקהילות יהודיות בחו`ל במקרים שבהם הן נופלות קורבן לאפלייה וקיים איום על בטחונם, כולל מתן מקלט. ישנן דרכים רבות שבהן ניתן להמשיך את הקשר בין ישראל ליהודי העולם, אך אי אפשר לשמור על קשר כזה רק בעזרת הפיכת המדינה למדינה בלעדית ליהודים, שכן זו אינה המציאות, זו רק מדיניות המובילה לעימות.

חששות הפלסטינים

הפלסטינים חוששים בעיקר מהתנגדות ישראלית להצעת האיחוד הפדרלי. גם אני חושש מכך. הגישות המדיניות הנוכחיות משקפות, לדעתי (לפחות בחלקן) תוכניות מדיניות נוכחיות. ככל שהתוכנית הדו-לאומית תתקבל על ידי יותר פלסטינים, ייאלצו יותר ישראלים להתיחס אליה. יש, לדעתי, אחוז ניכר של ישראלים המחפשים הסדר מדיני משביע רצון עם הפלסטינים. ולא מדובר דוקא על תומכים של `תהליך השלום` כתהליך שמזין את עצמו וכדרך לנהל את הסכסוך, אלא דווקא על אלה התומכים במדינה ריבונית פלסטינית בגדה המערבית ובעזה. מיעוט של 34% בקרב הישראלים תומכים במדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה, לפי סקר שנערך ע`י מרכז אל-מדר ברמאללה. מתוך מיעוט זה, יש התומכים באופציה זו מתוך עניין אמיתי בפתרון בכדי לסיים את הסכסוך. למרות שאופציה זו ממשיכה להכשל, הם סבורים שהוא הפתרון הנכון. זה, לדעתם הוא האופציה של שתי מדינות, למרות שהיא ממשיכה להיכשל. יש קהילה הולכת וגדלה של ישראלים צעירים – צברים – אלה שנולדו וגדלו בישראל, שעבורם ההשלמה עם הפלסטינים נמצאת בעדיפות עליונה. בקצרה, האופציה הדו-לאומית מספקת לפלסטינים מה שהם מחכים לו – מדינה וזכות שיבה – יותר ממה שאופצית שתי המדינות יכולה להציע להם ולכן בלי ספק יתמכו בה. ככל שיגדל מספר הפלסטינים התומכים בה כן יתמכו בה יותר ויותר ישראלים המעוניינים בפתרון. האופציה הדו לאומית מייצגת את הפתרון היחיד שמכיר בקיום ישראל בפלסטין לעומת אופציית שתי המדינות הדוחקת את הפלסטינים מאדמתם עקב עליונות צבאית של ישראל, ולא מתוך הכרה בזכות ישראל להתקיים בפלסטין. לפיכך, עונה האופציה הדו-לאומית על האינטרסים של שני הצדדים.

פערים כלכליים בין פלסטינים לישראלים.
סוגיה זו מתייחסת לחשש הפלסטיני שהפערים הכלכליים הקיימים בין פלסטינים לישראלים ימשיכו לדחוק את הפלסטינים לשוליים וישאירו אותם פגיעים לעליונות מדינית ישראלית וניצול ותלות בכלכלה הישראלית החזקה יותר. ראשית, הפערים הללו הם עובדה קיימת גם במצב הנוכחי וניתן לדון בהם במסגרת הכללית של תוכנית הפתרון וההשלמה. שנית, פערים אלה הם תוצר לוואי של עשרות שנות כיבוש. אין להניח שהפלסטינים לא יוכלו להתחרות כלכלית אם לא יזרקו לשוליים מבחינה מדינית. במסגרת המדינה הדו-לאומית, יקבלו הפלסטינים גישה שווה למשאבי המדינה ולשווקים הבינ`ל. שלישית, עצמאות מדינית מוחלטת במדינה קטנה ומפורדת בגדה המערבית ובעזה, כאשר רוב דרכי המסחר עוברות דרך ישראל, לא יבטיחו לפלסטינים עצמאות או תנופה כלכלית. ההסדר הפדרלי יוכל להעניק לפלסטינים יותר תנופה כלכלית מאשר מדינה קטנה ומפורדת שנדחקת לשוליים ע`י ישראל השכנה בעלת העליונות הכלכלית.

תפישות שגויות בקשר לאופציית הדו-לאומיות

להלן אבחן כמה תפישות מוטעות לגבי רעיון התוכנית הדו לאומית. התפישה השגויה הנפוצה ביותר היא הבלבול בין תוכנית הדו-לאומיות עם תוכנית `המדינה-האחת` או `תוכנית המדינה הדמוקרטית`. האופציה הדו-לאומית הועלתה משום שאף אחת משתי המדינות הנפרדות, וגם לא האופציה של מדינה דמוקרטית אחת, לא יכלו לספק אופציה בת קיימא לפתרון הסכסוך הפלסטיני-ישראלי בהתחשב במציאות הנוכחית בשטח ובהקשר ההיסטורי של הסכסוך. יתרון התוכנית הדו-לאומית הוא ביכולתה לאפשר ביטוי לשתי הזהויות, מה שאין כן בתוכנית המדינה האחת. תוכנית המדינה הדמוקרטית האחת מניחה כי אם המדיניות מבטיחה לאזרחים גישה שווה למערכת הפוליטית, על פי דוגמת `קול אחד לאדם אחד`, יוביל הדבר לייצוג `דמוקרטי` דהיינו מאבקי כח בין שתי הקבוצות, הפלסטינים והישראלים. מצדדי התוכנית, במיוחד מהשמאל הפלסטיני המסורתי, רואים גישה זו כאמצעי להשגת פתרון צודק ודמוקרטי, שבו ערבים פלסטינים יכולים לחיות עם יהודים ישראלים, והרוב יקבע את המדיניות.
סביר להניח כי הרוב המייצג יהיה דמוקרטי. ייצוג כזה לא בהכרח יבטיח תגובות דמוקרטיות לתהליכים חברתיים בשטח.הוא יבטיח את זכויות האזרח לייצוג פוליטי, אך עשוי להגיב באופן שלילי על זכויות זהות קולקטיביות להבטחת ייצוג ולכיבוד זכאויות קולקטיביות. בטרם נבחן את המקרה של פלסטין-ישראל, הבה נבדוק את המקרה של קנדה. קנדים ממוצא אירופי מהווים את הרוב במדינה אך הם אינם מעניקים לאוכלוסיות האינדיאנים שבקוובק וביוקון את האוטונומיה הפוליטית ואת הזכאויות לאדמה שהם מבקשים. האם שליטת רוב זו ותגובה לדרישות הילידים מייצגים בחירה דמוקרטית? במקרה של פלסטין-ישראל - מה קורה כאשר אחד העמים נעשה רוב שליט? יתרה מכך, מצדדי תוכנית המדינה האחת אינם בוחנים כלל את נושא הזהות של המדינה. חלקם רואים אותה כמדינה ערבית פלסטינית עם אוכלוסיה יהודית מקובלת. אנו נמצאים עתה במצב הפוך, למרות שהזהות הדומיננטית של המדינה תהיה זו של הילידים ולא של המהגרים. אך הבדלים אלה הופכים עם הזמן להקשר היסטורי. עדיין יש לנו שתי זהויות לאומיות עיקריות. המדינה האחת לא יכולה להכיל את שתיהן, והיא גם לא יכולה להרשות לעצמה להכיל רק אחת מהשתיים ולדחוק את השנייה לשוליים. יש לתת לשתיהן להתבטא.

יש שיטענו כי המדינה האחת תהיה בעלת זהות רב תרבותית - מה שמרמז על יכולתם של הצדדים להתרחק מהזהות התרבותית של עצמם ולקבל בזרועות פתוחות זהות כלאיים תרבותית. נסיונות להשגת רב-תרבותיות הן באוסטרליה והן בקנדה זוכים להתנגדות מצד האוכלוסיות הילידיות, במיוחד באוסטרליה, שיצאה במסע מכוון להשתית רב תרבותיות, בכוונה ליצור מה שהם קראו `אומה יצירתית` המבוססת על רב תרבותיות, וקנדה עושה כעת מאמצים דומים. אך שתיהן עומדות בפני התנגדות חזקה משום שילידים במולדתם- וזה גם המקרה של הפלסטינים – ימשיכו לראות עצמם כשייכים למקום, ויסרבו לוותר על זהותם עבור קבוצת מיעוט אתנית במולדתם שלהם, אפילו אם הם עצמם נעשים המיעוט. מדובר לא רק בייצוג תרבותי, אלא בעיקר בקשר לזכות לביטוי תרבותי, זכאות על אדמות, אוטונומיה מדינית ותרבותית והזכות לקשר בין זהות ושטח. תוכנית המדינה הדמוקרטית האחת לא יכולה להבטיח זכאות קולקטיבית לזהות הילידה ולזהות הישראלית החדשה במקביל. התוכנית הדו-לאומית יכולה לעשות זאת אם תאפשר רה-קונפיגורציה טריטוריאלית שבה יזכו שתי הקבוצות לאוטונומיה מדינית ותרבותית על שטח שתי המדינות תוך איחוד מדיני וכלכלי.

שימוש בלתי הולם באופציית הדו-לאומיות

מלבד התפישות השגויות של תוכנית הדו-לאומיות, ישנם מספר שימושים בלתי הולמים ברעיון מצד חברים פלסטינים וישראלים, במיוחד אלה העסוקים במו`מ של התהליך הנוכחי.

שימושים בלתי הולמים מצד פלסטינים. כמה מהמשתתפים הפלסטינים ב`תהליך השלום` כמו חנאן עשראווי ואחמד קרעי נוטים לנופף באופציה הדו-לאומית כאיום על שותפיהם הישראלים, אם אין אפשרות מציאותית, הם אומרים, להקמת מדינה פלסטינית עצמאית אמיתית נעלה את אפשרות המדינה הדו-לאומית או נדרוש אזרחות שווה בישראל. אותו טיעון מוצג ע`י אינטלקטואלים פלסטינים כמו עזמי בשארה וסרי נוסייבה. אכן, הצגת התוכנית הדו-לאומית כאפשרות אחרונה או כברירת מחדל, אינם מעונינים בה, וסביר מאוד להניח כי אינם מבינים אותה לעומקה. פוליטיקאים אלה מבססים את טיעוניהם על ההנחה שאפשרות דו-לאומית היא איום למדינה היהודית, וכי הצגת אפשרות זו בפני הישראלים תלחץ אותם לקבל את תוכנית המדינה הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה - דבר שיבטיח מדינה יהודית ביתרת הארץ.

פוליטיקאים אשר מציגים אפשרות זו כאיום, אינם מזהים את הכשלון של אופציית שתי המדינות הנפרדות מנקודת המבט של הפלסטינים, ואינם מבינים כי האופציה הדו-לאומית היא הסיכוי הטוב ביותר של הישראלים להבטיח עתיד למדינה יהודית. אופצית שתי המדינות אינה רצויה לפלסטינים משום שאינה פותרת את רוב הבעיות הפלסטיניות. למעשה תאפשר אופציה זו רק את סיום הכיבוש הצבאי מעל אוכלוסיית הגדה המערבית ועזה. יכולת הקיום של המדינה, הרצף הטריטוריאלי, זכות השיבה של הפליטים, הזכויות לאוטונומיה תרבותית ומדינית לערביי ישראל, גבולות, גישה לדרכי מסחר, המשבר הדמוגרפי ברצועת עזה, כל אלה לא ייפתרו ע`י סיום הכיבוש בלבד. התוכנית הדו לאומית יכולה לטפל בכל הדאגות הללו באפקטיביות רבה יותר מאשר כל רעיון אחר שהועלה. לפיכך, האופציה הדו לאומית בפלסטין-ישראל היא בחירה פלסטינית היסטורית ולא בחירה של חוסר ברירה.

האופציה הדו לאומית היא גם האפשרות הטובה ביותר עבור המדינה היהודית משום ש`פתרון` שתי המדינות לא מסיים את העימות, ואינו מאפשר למדינה היהודית השתלבות באיזור. בהסדר שתי המדינות תוותר ישראל ויתורים לפלסטינים, אך לא תביא לפתרון העימות. נוכחותה ביתרת פלסטין ההיסטורית תמשיך לעמוד בפני אתגרים מצד פלסטינים ועמי האיזור משום שנוכחות כזו משמעה הוצאת הפלסטינים ממולדתם ההיסטורית במה שישאר ישראל. יתרה מכך, ישראל תמשיך לאכלס מיעוט פלסטיני ניכר – כעת 20% - מכלל אזרחי המדינה. אוכלוסיה זו כבר קוראת לאוטונומיה מדינית ויש בה שיעור צמיחה דמוגרפית גבוה יותר מזה שבאוכלוסיה היהודית. לפיכך, תגיע ישראל לאותו מצב עם האוכלוסיה הפלסטינית שבתוך גבולותיה בעתיד הלא-כל-כך רחוק. תוכנית המדינה הדו לאומית היא האופציה המספקת לישראל פוטנציאל לתרבות יהודית ואוטונומיה מדינית על שטחים מסויימים, בלי סכסוך מתמיד עם אוכלוסיות האיזור. לפלסטינים היא מספקת גישה לכל חלקי מולדתם ההיסטורית ומבטיחה נוכחות יהודית בעלת ביטוי תרבותי ומדיני באותה מולדת.

שימושים לא הולמים ברעיון הדו לאומיות מצד הישראלים
שימושים בלתי הולמים מצד הישראלים באים מכמה כיוונים. ראשית, הימין הישראלי משתעשע ברעיון שהפלסטינים יעזבו את ישראל. פדרציה דו לאומית בין פלסטין וירדן תספק, לטענתם, מקום לקלוט בו את הפליטים. אלה הטוענים זאת מתעלמים מהשורשיות של הזהות הפלסטינית בפלסטין, שאינה ניתנת להחלפה ע`י שטחים אחרים או ע`י פיצוי כספי. אלמלא כן היו הפלסטינים שזכו לאזרחות באירופה וצפון אמריקה, הראשונים לנטוש את הסכסוך. אך ההיפך הוא הנכון - קהילות פלסטיניות בארצות יציבות ומפותחות עסוקים מאוד בדינמיקה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. גם בעיצומה של הצלחתם הכלכלית, הם רוצים להיות חלק מהמולדת ולחוות שורשיות פיסית שתשלים את שורשיהם התרבותיים ואת זהותם בפלסטין ובהיסטוריה שלה.

שנית, פעילי שמאל ישראלים קוראים להסכם דו לאומי בכדי להכיל הסכם איזורי. ג`ף הלפר קורא לגישה איזורית - קונפדרציה בין ישראל, פלסטין, ירדן, סוריה ולבנון. גישה זו תיכשל משום שהיא ן מתעלמת מהשורשיות של הפלסטינים בפלסטין. קהילות פלסטיניות ימשיכו להתנגד לנסיונות ליישב פלסטינים בארצותיהם המארחות משום שהם מזניחים את הזכות ההיסטורית לריבונות ולשורשיות תרבותית. איני טוען כי כל הפלסטינים ירצו לממש את זכות השיבה שלהם בפלסטין. אך אני סבור שהם ימשיכו להלחם על זכותם ההסטורית לריבונות על פלסטין ולהתנגד להוצאתם משם. כאשר ייפתר נושא הריבונות יהיו הפלסטינים חופשיים להתיישב ולהתאזרח כרצונם. יתרה מכך, גישה איזורית כזו המוצעת ע`י ג`ף הלפר, מתעלמת מהמגבלות האיזורית המוטלות על ישראל ע`י אוכלוסיות האיזור. אלה ידרשו מהישראלים לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים כתנאי לשיתוף תרבותי וכלכלי, על אחת כמה וכמה - על איחוד מדיני איזורי.

השימוש השגוי השלישי באופציית הדו לאומיות בא מצד כמה עיתונאים ישראלים ואמריקאים פרו-ישראלים שהחלו להשתעשע ברעיון של דו לאומיות כדרך לעמוד מול לחץ בינ`ל על ישראל הדורש ממנה לזרז את סיום הכיבוש בגדה המערבית ובעזה ולאפשר הקמת מדינה פלסטינית שם. אלה אינם מעוניינים באמת ברעיון הדו לאומיות ואינם יכולים אפילו לדבר בעדו. הם רוצים `תהליך שלום` תמידי כדרך לנהל את הסכסוך בעוד ישראל ממשיכה את הכיבוש. זוהי עמדה מסוכנת שביזבזה עד כה הרבה מהאנרגיה הפוליטית של העולם במשך עשרות שנים

היתרונות של דו לאומיות בפלסטין-ישראל

העובדה שהפלסטינים והישראלים חיים בשטח ששניהם רואים בו את ביתם היא עובדה ששום פתרון בר קיימא אינו יכול להתעלם ממנה. הפתרון אינו בחלוקת השטח אלא בשיתוף בו. מציאות זו דורשת משני העמים לשקול מחדש את תוכניותיהם ואת החלטותיהם. ישראלים צריכים לבחון מחדש את הדרכים שבהם הם רואים את מדינת ישראל כמדינה יהודית כאשר מחצית מתושבי המקום שהם רואים כמולדת אינם יהודים. במקביל, צריכים הפלסטינים לבחון מחדש את תוכנית השחרור הלאומי שלהם. 55 שנים לאחר ייסוד והקמת מדינת ישראל בפלסטין נוצרה בה זהות חדשה שמולדתה היא גם פלסטין וגם היא רשאית לממש את הזכויות הקולקטיביות שלה. לדור החדש של ישראלים, הצברים, אין מולדת מלבד ישראל. תפיסת אוכלוסיה זו כנוכחות קולוניאליסטית זרה משמעותה החזקת אוכלוסיה זו כבת ערובה של ההיסטוריה ושל הסבל הפלסטיני.

היתרונות של התוכנית הדו לאומית מצויים בתנאים שבהם הפלסטינים מוצאים עצמם לאחר יותר מ-55 שנים של נישול וכיבוש של אדמתם. המקרה של הפלסטינים הוא ייחודי ושונה ממקרים אחרים של קולוניאליזם, ולפיכך דורש בחינה מחודשת של תוכנית השחרור הלאומי. ישראל כקולוניה אינה נתמכת ע`י מטרופולין מסורתי כמו במקרה של צרפת באלג`יריה או בריטניה בהודו. היא נתמכת ע`י מטרופולין אבסטרקטי לא-טריטוריאלי, שהוא העם היהודי. תנאים אלה יצרו זהות חדשה, ישראלית - מקושרת ושורשית מבחינה טריטוריאלית לאדמה, לא למטרופולין. מצב זה מציב אתגר חדש בפני התוכנית הלאומית הפלסטינית. איך יכולים הפלסטינים להיות מחוייבים לזכויות הלאומיות הפלסטיניות, אך בו בזמן להשאר מחוייבים לצדק מוסרי? מחוייבויות אלה דורשות מהפלסטינים הלאומיים לחפש דרכים אחרות לטפל בזכויות הלאומיות של הפלסטינים מבלי לסכן את אלה של הישראלים הצברים.

לאומיות אינה יישות אחת. לאומיות יכולה להיות כלי התיישבותי, כמו במקרה של הציונות, או כלי משחרר. בכדי להבטיח שתישאר כלי משחרר, צריכה תפיסת הלאומיות הפלסטינית להיות מבוססת על שחרור פלסטין משליטה קולוניאלית, ולא בהכרח שחרור מישראלים. תוכניות כאלה דורשות מהפלסטינים לשלב במצעים הלאומיים שלהם דרכים להכיל גם זכויות אינדיבידואליות וקולקטיביות לישראלים וזכויות לאומיות עבור הזהות הישראלית החדשה בפלסטין. דרך כזו והקשר היסטורי עושים את התוכנית הדו לאומית לנכונה ביותר לזכויות הפלסטינים והישראלים וכתוכנית מתקדמת לשחרור פלסטין, המבוססת על צדק מוסרי. התוכנית פותרת את שאלת הזכויות הלאומיות של הפלסטינים ועם זאת אינה מתעלמת מהאחריות החברתית והמוסרית כלפי הזהות הישראלית החולקת את אותו השטח עם הפלסטינים.

מפת הדרכים לדו-לאומיות

כאשר נבין מהי הדו לאומיות ומה הם הגורמים העושים אותה לאופציה בת קיימא ויעילה לפתרון הסכסוך, צריכים הפלסטינים והישראלים לעסוק בדיון ודו שיח על פיתוח מפת דרכים לקראת השגתה. בהתחשב בכמות האנרגיה שנוצרה מסביב לתוכנית שתי המדינות, טוב יהיה להתבסס עליה לקראת דו-לאומיות. זה דורש מאיתנו להמשיג את הדו לאומיות ככיוון ולא כמרשם. אפשרות שתי המדינות יכולה להיות שלב בדרך לדו לאומיות. אורן יפתחאל כתב לקראת `דו לאומיות בשלבים` וסעיד זידאני במחנה הפלסטיני דיבר בזכות גישה כזו.

העלאה מחדש של אופציית שתי המדינות יכולה להתפרש כמתן תמיכה לפתרון `שתי המדינות`, אך לא לראות בה את הפתרון הסופי לסכסוך. אסטרטגיה זו גם תשפיע על הדרך שבה מיושמת תוכנית שתי המדינות - שמירת הקשר של הפלסטינים עם ערביי ישראל וחילופי תרבות וכלכלה בין ישראלים לפלסטינים. לאופציית שתי המדינות יש סיכוי להצליח רק כשלב לקראת פתרון מקיף יותר כמו דו לאומיות. אם אפשרות שתי המדינות מוצגת כ`מצב תמידי` סופי, לא יהיה לה אפילו סיכוי להתממש, כל שכן להיות סופית או תמידית. לפיכך, יש בה טעם רק אם שואפים אליה כצעד אינטגרלי לקראת גישה מקיפה לסכסוך הישראלי-פלסטיני שתביא לפתרון לבעיית הפליטים ואיחוד של הזהות הלאומית הפלסטינית. בדינמיקה הפוליטית העכשווית חשוב לתמוך באפשרות שתי המדינות כצעד לקראת דו לאומיות פלסטינית ישראלית בפלסטין-ישראל. דו לאומיות היא בחירה פלסטינית היסטורית ברורה, לא בחירה בלית ברירה. גם עבור הישראלים.

נתניהו: הבעיה הדמוגרפית נעוצה בערביי ישראל

YNet 17.12.03
נתניהו: הבעיה הדמוגרפית נעוצה בערביי ישראל
שר האוצר שובר שתיקה ארוכה בנושאים מדיניים. לדבריו, לישראל אין כוונה לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית, ולכן הסכנה לרוב היהודי נשקפת דווקא מכיוונם של ערביי ישראל: "אם הם יגיעו ל-40 אחוז, התבטלה המדינה היהודית". הביע התנגדות לצעדים חד-צדדיים. שר החוץ: מהלך חד-צדדי הוא פרס לטרור, התוכניות השונות משחקות לידי יריבינו ומעידות על ריפיון
דיאנה בחור-ניר

לאחר שראש הממשלה טען ש"הזמן פועל לטובתנו ", וכי האזהרות מפני האיום הדמוגרפי הן מוגזמות, שר האוצר מסביר כי לישראל דווקא יש בעיה דמוגרפית - אולם "זו אינה ממוקדת בשטחים, אלא בערביי ישראל". מנהיגים הציבור הערבי הגיבו בזעם על הדברים , והאשימו את נתניהו בגזענות.

בכנס הרצליה של המרכז הבינתחומי היום (ד') הפתיע השר, בנימין נתניהו, כשהתייחס לראשונה זה זמן רב לנושאים מדיניים, לאחר שניסה בעקביות לחמוק מהם.

נתניהו מתח ביקורת על דבריו של השר אולמרט אתמול בכינוס, לפיהם יש צורך בהיפרדות חד-צדדית גורפת, בין היתר, בגלל "הפצצה הדמוגרפית המתקתקת". נתניהו אמר: "נכון. יש לנו בעיה דמוגרפית. אבל היא לא ממוקדת בערבים הפלסטינים בשטחים, אלא בערביי ישראל".

שר האוצר הסביר כי ישראל השתחררה מכל האוכלוסייה הפלסטינית, וכי למעשה, בכל הסדר עתידי ישראל אינה מתכוונת להמשיך ולשלוט בפלסטינים. "אינני רואה הסדר שבמסגרתו מישהו שפוי ירצה להחזיק בפלסטינים כאזרחי ישראל. בכל מקרה, הם ינהלו את חייהם בעצמם. איש לא מתכוון להישאר בג'נין ובטול כרם, ואין לנו שום כוונה לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית. לכן, הבעיה הדמוגרפית לא קיימת שם. אם היא קיימת, זה בקרב ערביי ישראל".

נתניהו קרא לגבש מדיניות שתבטיח את הרוב היהודי במדינת ישראל: "אם המטרה היא מדינה יהודית דמוקרטית, חייבים להבטיח רוב יהודי. ישנה שאלת יחסנו עם המיעוט הערבי. שילוב המיעוט הערבי בחברה הוא גם שאלה מספרית. אם זה יגיע ל-40 אחוז, התבטלה המדינה היהודית. אם יהיו 20 אחוז והיחסים יהיו קשים, תגרניים ואלימים, אזי יש צורך במדיניות שתבטיח את הרוב היהודי במדינת ישראל".

נתניהו רמז לכך שאיננו תומך נלהב ברעיונות של צעדים חד-צדדיים, אך השאיר את דבריו עמומים: "להסכם צריך פרטנר. כל צעד שאתה עושה, צריך לקבל עבורו תמורה. ויתור צריך לבוא עבור משהו". עם זאת, לדברי גורמים בליכוד, בשיחות סגורות הביע נתניהו נכונות להסכים בתנאים מסויימים לצעדים חד-צדדיים מן הסוג שראש הממשלה מכוון אליהם.

"אופנה של תוכניות מדיניות"

השר נתניהו מתח ביקורת על השרים שמציעים תכניות מדיניות שונות: "אני מתקשה להיגרר לאופנה הזאת משני טעמים, זאת משום שאני סוחב עלי משקל עודף. כשהייתי ראש הממשלה הדבר האחרון שרציתי זה שכל אחד מהשרים יציע לי תוכנית. ריבוי תכניות מפריע לראש הממשלה לנווט את המדיניות. מי שמנהל את המדיניות זה קודם כל ראש הממשלה".

נתניהו מתח גם ביקורת על בסיס תוכן היוזמות המוצעות ואמר: "סיבה שנייה שאני מסרב להצטרף לאופנה היא שאינני חושב שהמצב על סף ייאוש. הוא קשה אך לא יותר גרוע מהשנה הקודמת. אם משווים את השנה למצב בשנה שעברה, הרי שקצב הטרור ירד באופן דרסטי. מפיגוע כמעט בכל יום, לפיגוע אחד בכמה שבועות. על אף הטרגדיות הנוראיות שיוצר פיגוע, אנו חייבים לאבחן את זה שמפלס הטרור ירד".

לדברי שר האוצר, "הטרור אמנם ירד בשנה הזאת, אך הפלסטינים לא נקפו אצבע לשם כך. הצטמצמות הטרור היא תוצאה של פעולות שאנחנו נקטנו".

שלום: "לא להתפתות לבזאר המדיני"

שר החוץ סילבן שלום הצטרף לדבריו של נתניהו בעניין ההתנגדות לצעדים חד-צדדיים אשר נובעת מהם משמעות פוליטית, לא רק משום שארצות-הברית ורוב הקהילה הבינלאומית נגדם.

השר שלום הזהיר מ"המקסם החד-צדדי", כהגדרתו. לדבריו, "המהלכים מהווים פרס לטרור, מחלישים את היכולת לנהל משא ומתן להסדר בעתיד, ולא יובילו לכל תחושה של מחוייבות מהפלסטינים".

שלום תקף במרומז את יוזמת ז'נווה ואת דבריו של השר אולמרט בעניין הנסיגה החד-צדדית: "הניסיון לנפק פתרונות פלא האפילו על הראייה לטווח רחוק. הספין הופך לחזות הכל. על רקע זה היינו עדים בשנה האחרונה לריבוי תכניות ויוזמות, כשממציאיהן נשבים כקוסם המציע שיקוי פלא לחיי נצח. הלהיט האחרון הוא המקסם החד צדדי".
לדברי שלום, "התכניות השונות שהוצגו לנו עד היום מעידות על אי עמידה, על ייאוש, על ריפיון ידיים, על חוסר סבלנות והיעדר כל התמדה. הן משחקות לידי יריבינו המפרשים תכניות אלה כחולשה שלנו, וכתוצאה מכך, יריבינו אף נמנעים מלמהר ולגשת לשולחן המשא ומתן".

שלום הדגיש את החשיבות האסטרטגית של היחסים בין ישראל לארצות-הברית ואמר כי יש לדבוק בתוכנית "מפת הדרכים", ו"לא להתפתות ליוזמות המדינית ולבזאר המוזר של תוכניות השלום המוצגות".

בראיון ל"ניו-יורק טיימס" אמר שר החוץ כי אם ייכשלו המאמצים בערוץ הפלסטיני, צריך להשלים את בניית הגדר ולפנות לערוץ הסורי, כדי לנסות למצותו. "אסור לשכוח שידנו מושטת לשלום", אמר.

דו"ח: ב-2050 יהיו יותר פלסטינים מישראלים

דו"ח: ב-2050 יהיו יותר פלסטינים מישראלים
YNet 17.08.04
השד הדמוגרפי
תינוקות. יותר פלסטינים

דו"ח האוכלוסיה העולמית: קצב הריבוי הפלסטיני גדול פי 2 מזה הישראלי ולכן בשנת 2050 יהיו יותר פלסטינים מאשר ישראלים. עוד בדו"ח: מדינות מתועשות רבות עתידות לעבור הידלדלות במספר התושבים, בעוד שבאפריקה ודרום אסיה תתרחש צמיחה. וגם: ההודים יעקפו את הסינים
איי.פי

בשנת 2050 תמנה האוכלוסיה הפלסטינית 11.9 מיליון בני אדם ואילו אוכלוסיית מדינת ישראל - 10.6 מיליון בלבד. כך עולה מדו"ח האוכלוסיה העולמי, שפורסם אמש (ג'). על פי הדו"ח, שלא מגדיר את שטחי הרשות הפלסטינית, ישנם כיום 3.8 מיליון פלסטינים ו-6.8 מיליון ישראלים.

תוך פחות מ-50 שנים צפויים הפלסטינים להכפיל פי 3 את מספרם ואילו ישראל - פי 1.5 בלבד. בשנת 2025 תהיה אוכלוסיית ישראל גדולה יותר מזו
השד הדמוגרפי
נתניהו הזהיר / דיאנה בחור-ניר
שר האוצר הביע בכנס הרצליה את חששו מפגיעה ברוב היהודי במדינה ודיבר על הסכנה הנשקפת דווקא מכיוונם של ערביי ישראל: "אם הם יגיעו ל-40 אחוז, התבטלה המדינה היהודית". נתניהו קרא לגבש מדיניות שתבטיח את הרוב היהודי במדינת ישראל.
לכתבה המלאה
הפלסטינית, אולם תוך 25 שנים צפויים הפלסטינים לסגור את הפער. הסוד טמון כנראה בקצב הילודה: בישראל הוא עומד על 2.9 ילדים בממוצע למשפחה, ואילו ברשות הפלסטינית על 5.7.
על פי הנתונים המתפרסמים בדו"ח, תוחלת החיים של הישראלי הממוצע היא 79 שנה, לעומת 72 אצל הפלסטינים. שיעור תמותת התינוקת בשטחים הפלסטינים עומד על 26 תינוקות ל-1,000, לעומת 5.3 בלבד בישראל.

הודו במקום סין

בשנת 2050 תתפוס הודו את מקומה של סין כמדינה בעלת האוכלוסיה הגדולה בעולם, עם 1.6 מיליארד תושבים. עוד מתריע הדו"ח, כי רבות מהמדינות המתועשות בעולם עלולות לעבור הידלדלות באוכלוסיה, בעקבות ירידה בשיעור הילודה, משברים כלכליים, ועלייה בשיעור ההגירה שתעכב את הצמיחה.

כמו כן עולה כי בעוד שאוכלוסיית העולם תגדל בכ-50 אחוז עד לאמצע המאה ל-9.3 מיליארד בני אדם, יפן תאבד 20 אחוז מאוכלוסייתה, וגם ברוסיה, גרמניה ואיטליה תחול ירידה במספר התושבים.

אוכלוסיית ארה"ב צפויה לגדול ב-43 אחוז, מ-293 מיליון איש ל-420 מיליון, עד 2050. הצמיחה העיקרית באוכלוסיה העולמית תתרחש בעיקר במדינות המתפתחות באפריקה ובדרום אסיה, למרות מחלת האיידס המתפשטת ושיעור תמותת התינוקות, הגבוה בהרבה ממדינות המערב. בעוד שבמדינות המפותחות יעלה מספר התושבים ב-4 אחוזים, ל-1.2 מיליארד איש, במדינות המתפתחות תחול עלייה של כ-55 אחוז, לכ-5 מיליארד.

סין, בה חיים כיום 1.3 מיליארד בני אדם, תעבור הפחתה של 10 אחוזים באוכלוסיה, ובשנת 2050 יגיע מספר התושבים שלה רק ל-1.4 מיליארד. ב-46 השנים הבאות צפויה גם האוכלוסיה בניגריה לשלש את עצמה ולהגיע ל-307 מיליון בני אדם, ואילו אוכלוסיית בנגלדש תכפיל את עצמה ותגיע ל-280 מיליון.
מודעה

מחבר הדו"ח, קרל הוב, אמר כי יפן וניגריה הן דוגמה לשתי מדינות עם מגמות הפוכות. לדבריו, בעוד שביפן 19 אחוז מהתושבים כיום הם בני למעלה מ-65, בניגריה רק 3 אחוזים מהאוכלוסיה הם בני למעלה מ-65. "בניגריה יש מיליוני צעירים שזקוקים לחינוך ותעסוקה, ויש צורך בהשקעה כלכלית כדי לספק להם איכות חיים גבוהה יותר, בעוד שיפן צריכה לספק טיפול ביותר ויותר קשישים, ועדיין לשמור על איכות כוח העבודה", הסביר הוב.

על פי הדו"ח, אירופה מודעת לבעיה המתקרבת, ומדינות רבות החלו בניסיונות לחפש עובדים ולהגדיל את שוק העבודה, ובמקביל לסגור את הדלתות בפני מהגרים.

"שיטת המועצות" של חנה ארנדט

ישראל כ"מדינת כל אזרחיה" לאור "שיטת המועצות" של חנה ארנדט

אבנר דינור

(ההדגשים שלי)

סיכום

אינני יודע אם צדקה ארנדט כשהציעה, זמן קצר לפני הקמת המדינה, שפדרציה של מועצות היא הדרך היחידה להציל את המולדת היהודית מציפורניה המאיימות של מדינת הלאום היהודית. בפרספקטיבה של חמישים שנה שעברו מאז, ברור שהסכסוך הישראלי-פלסטיני מלובה על ידי רעיונות לאומיים עזים, ציוניים ופלסטינים כאחד, וקשה לדמיין פדרציה משמעותית בין יהודים לערבים.
אולם אפשר גם לראות בסכסוך העקוב מדם סוג של הזדמנות היסטורית. במדינת ישראל, בעידן שבין האינתיפאדה השניה לשלישית מודעים הציבור הישראלי והפלסטיני כאחד, שמדינת-לאום במודל הקלאסי לעולם לא תתקיים כאן. יתכן שדווקא בשל המבוי הסתום המתמשך בסכסוך לא תהייה לציבור הישראלי כל ברירה אלא לחפש את הפתרון במקום אחר. אני מבקש ללמוד משיטת המועצות של ארנדט שהמלחמה במדינת הלאום ובזוועות והעיוותים שהיא מחוללת במציאות לא חייבת להתממש, לא במהפכה אנרכיסטית כוללת, לא בכינונה של מדינת לאום פלשתינית ואפילו לא בכינונה של מדינת-כל-אזרחיה. המאבק במדינת הלאום יכול לשאת אופי של התאגדות וולנטרית, מלמטה, ושל חיבורים חופשיים בין אינדיבידואלים, בין יהודים וערבים, וגם בין ערבים לבין עצמם ואפילו, עד כמה שקשה לדמיין זאת, בין יהודים לבין עצמם.

How the Talmud can be a road map to peace

How the Talmud can be a road map to peace

Israelis and Palestinians could learn from the ancient rabbis

By Daniel Reisel, November 19, 2009

Could Bibi Netanyhau and Mahmoud Abbas (right), with Barack Obama at the UN in September, benefit from a Talmud class?

‘Two are holding a garment,” begins the Talmud in tractate Baba Metzia. Each claims they found it. “One says, kulo sheli — all of it belongs to me. The other says, kulo sheli — all of it belongs to me.”

The first chapter of Baba Metzia presents a well-known scenario. Two people claim an object. The nature of the dispute is such that the original ownership cannot be established. Both claims are emotional, exclusive and absolute.

Convene a court, says the Talmud, and let each party swear an oath. Following the swearing of the oath, the garment should be sold and the proceeds from the sale divided equally. But what is the content of the oath? One might have expected the court to require each side to swear that they own the whole garment. After all, that is what they have already stated. The Talmud rejects this as it would mean that at least one of them would utter a shvuah sheker, a false oath.

On the other hand, one might have expected each party, in the spirit of compromise, to swear that they own half the garment, the half currently in their possession. The Talmud rejects this solution too, on the grounds of mara lei lediburei , it would render their earlier statement a lie. Instead, the Talmud offers a striking formulation. Each party should swear they own lo pachot mi-chetziah, not less than half of it.

What is the difference between “half” and “not less than half”? In terms of the final outcome, the two formulations are virtually identical. In the end, both accept that the value of the garment will be divided equally between them. Emotionally, however, there is a world of difference. The Talmud’s solution allows each side to start the journey down from their absolute positions without denying their narrative. This enables them to keep their integrity and enter into dialogue without feeling defeated.

The formulation of “not less than half” is effective because it creates an imaginary space. It is imaginary because it is, in effect, the same “space” used twice. Both sides feel they have been granted more than their actual share. And they have: their story has been heard. The beauty of the Talmud’s move is that it realises that the dispute is not merely about the garment; it is about everything the disputed object represents. It is about everything that has been invested in the idea of the whole, and thus the pain of losing it.

The resolution of conflict doesn’t mean the end of the dialogue. The two sides will always inhabit the imaginary room together. Their dream of the whole will never leave them and this is something they will always have in common.

As suggested by Jeremy Haber in the Magnes Zionist blog, the Talmud’s approach could provide a precedent for solving the Arab-Israeli conflict. Two nations claim a land. One says, all of it belongs to me. The other says, all of it belongs to me. Each has their story. Each holds on to their side, unwilling to let go.

The Talmud teaches that the first task of an external arbiter is to engage the parties in unconditional dialogue. Open, respectful conversation is more likely to produce results than delegitimisation and denial. Humility cannot be enforced through humiliation. On the contrary, for it to work, such a process must accept the historical and religious ties of each side to the land. Neither side should be expected to give up their emotional connection to the whole. Neither side should be required to utter falsehoods.

At the same time, for the dialogue to be effective, each party has to start the journey down from their absolute positions. Each side needs to accept that although they have a just claim to the whole, reality demands a fair solution. Rather than requiring each party to renounce their narrative, the Talmud counsels each side to state unequivocally: “I don’t own less than half of this land.” Only then can the painstaking process of division commence.

We need leaders, both political and religious, who have the courage to lead us on this complex journey. If it proves too costly for them, as it did for Yitzhak Rabin, then other actors on the ground need to create the conditions for dialogue.

In this process, we need to take more pride in our heritage, not less. We should never be required to give up the dream of the whole. Yet we must realise that to want the dream exclusively for ourselves will transform it into our worst nightmare. We need to hold fast to our side of the garment. But we need to realise that ours is the many times promised land. There are others who hold fast to it as well. And it is time we made space for their narrative, too.

In 1956, eight years after the miracle of Israel’s founding, David Ben Gurion said: “In Israel, anyone who doesn’t believe in miracles is not a realist.” In the arduous task of securing Israel’s future, we need to preserve our faith in our ability to work miracles. For this, the Talmud offers us a timeless template.

Daniel Reisel is education chair of the Jewish human rights organisation René Cassin

The Palestinian version of Brit Shalom

There are a few palestinian intellectuals who have carried out the same analysis as I did, and have reached the same conclusions . This is very encouraging. It means that a mouvement can be created by Arabs and Jews together. The simple fact of its very existence could have a profound impact in establishing an atmosphere of trust between the two sides.

Here is an article of Baruch Kimmerling from Brit Shalom website, originally published in Haaretz (emphasis mine):

The Palestinian version of Brit Shalom

For some time now, a group of Palestinian intellectuals, including Assad Ganem, MK Azmi Bishara, Adel Mena'a and Nadim Ruhna, has been trying to change Palestinian national strategic goals.The members of the group are convinced that instead of working to establish an independent Palestinian state alongside Israel, and to turn Israel into a state for all its citizens, the Palestinians should aspire to establish a Palestinian-Jewish binational state.

This state would arise within the borders of mandatory Palestine, and realize the national hopes and needs of both the Jewish and Palestinian peoples.

The idea is not only a profound conceptual revolution and a new trend in Palestinian political thought, it also requires much political and intellectual courage on the part of those suggesting it.

Although some might attribute the idea to a hidden manipulative motive -just another, more sophisticated way to destroy the "Zionist entity" - the efforts appear to be a genuine attempt to find political solutions to real problems that seem to have no reasonable solution acceptable to both sides, while maintaining a consistent moral position respecting the universality of human rights.

These problems have been shown to be all the more salient and thorny with the first serious attempt by both sides to find an answer to the Jewish-Palestinian conflict: the Oslo agreements, the mutual declaration of recognition of the other side's right to exist as a legitimate political entity.

Oslo was also accompanied by far-reaching territorial concessions by

both Jews and Palestinians, in an attempt to create some kind of

"separation" between the two peoples. But on the ideological-emotional plane, there is an enormous collective difficulty on both sides in conceding essential parts of the homeland, sanctified both religiously and secularly. And on the practical level (the physical and political), there are real difficulties in implementing the separation, because Eretz Israel-Palestine is not only a small piece of land, it is also very poor in resources relative to the number of people who are expected to utilize them.

Furthermore, those areas suitable for settlement include joint material assets (water sources and reservoirs, sewage, beaches, green areas, airspace, etc.), which in effect cannot be separated. And even if a fair division of the resources could be devised, the existence of settlements in the territories intended for the Palestinian state, and the existence of a Palestinian-Arab minority inside Israel - which does not enjoy full equality as citizens - further complicates the ideal of a "pure" separation.

Even more serious for Palestinian intellectuals is that, were a Palestinian state to be established, it would be a very sorry one, split territorially into two geographical parts, with Israel controlling passage between the truncated country. It would be dependent on Israel for everything.

Another area of deep disappointment among most Arab intellectuals - at least those not employed by the Palestinian Authority - is the authoritarian and manifestly undemocratic nature of the Palestinian Authority. This was not what they imagined the Palestinian state would be. Neither do they expect the Palestinian government to undergo

democratization in the foreseeable future. They view with growing concern the increasing strength of the Islamic elements within the Palestinian society.

Indeed, on both sides of the equation, just as there are those who

regard the entire land as exclusively theirs (and those ready for its

division are defeatist, unpatriotic, immoral or blasphemously

sacreligious), so are there those who regard redividing the country a

pragmatic neccessity resulting from a given historical reality.

What the Palestinian intellectuals want is the de jure recognition of a situation that in any case exists de facto, with all the implications that may be involved concerning the attainment of equal rights for the two nations in a binational reality.

If it is impossible to separate the two nations, and impossible to divide the land, which each nation considers entirely its own, then perhaps they can be fused.

Azmi Bishara has presented a fascinating conceptual innovation (which his critics did not understand at all); he wants to separate national territorial affiliation from citizenship of a country.

Thus, even without territorial division, the two nations could each belong to its own exclusive country, to vote and be elected within it and to be subject to its government, and take pride in its national symbols.

This suggestion is a fascinating intellectual attempt to square the circle. The idea is that within the same borders and the same territorial receptacle, two political and symbolic entities would coexist.

The suggestion should not be dismissed summarily by routine thinking; it should be discussed and debated as part of the public dialogue between and among Palestinians and Israelis if only because as a logical model, it can help us develop new channels of thinking.

For much of the Jewish public in Israel, dropping the idea of binationalism into the public debate is perceived as more threatening than dropping the Islamic nuclear bomb. But because of the deadlock in our relations with the Palestinians, and the profound moral ramifications inherent to the idea of binationalism, the concept threatens the existing collective identity, undermining it on both sides.

The ideological opposition to the binational solution is perhaps the only common denominator which can still create a unified front among the varies factions in Jewish society.

In 1925, the Jews in Israel were a tiny majority of the population and Zionism was not perceived as a movement capable of drawing masses of Jewry to come to settle in Eretz Israel. At the time, it seemed that the presence of Jews in Eretz Israel would be dependent on the good will of the Arab population, while the binational concept suggested by the Brit Shalom [Peace Alliance] movement unified the entire Jewish population against it. Now, after Israel has become a regional power it is unlikely that the Palestinian version of Brit Shalom will any more successful that its Jewish counterpart - not even among Palestinians.

However, the very existence of the group is an important political and cultural development, because its appearance may yet contribute to the revival of the political and intellectual dialogue, which otherwise is dying out day by day.

Baruch Kimmerling

© copyright 2000 Ha'aretz

طريقة مختلفة للتفكير في حل الدولتين

طريقة مختلفة للتفكير في حل الدولتين

السبت فبراير 13 2010 - جيروم سيغال

اليوم، وعلى الأقل من الناحية اللفظية فإن منظمة التحرير الفلسطينية واسرائيل متفقتان على أن النتجة المركزية لمحادثات الوضع الدائم يجب أن تكون دولة فلسطينية ستتواجد بجوار دولة اسرائيل. وبشكل عام، ولكن بصورة خاصة للاسرائيليين، فان فهم كيفية تفاعل هاتين الدولتين هو واحد من الأمور المتعلقة بالفصل الكامل، "نحن هنا وهم هناك".

بالنسبة للاسرائيليين فالفصل المطلق يتمثل في الجدار أو "سياج الفصل" حتى وإن كان المكان الدقيق للحدود الدائمة بين الدولتين لم يتحدد بعد. وينعكس ذلك أكثر في تصميم اسرائيل على أن أيا من اللاجئين لن يعود، وبالتأكيد ليس من خلال "حق العودة". ومن الجانب الفلسطيني فرؤية الفصل الكامل منتشرة على نطاق واسع. ويتم التعبير عنها من خلال التصميم الفلسطيني على انه عدا عن تبادل أراض هامشي، يجب إخلاء كل المستوطنات الاسرائيلية من كل الأراضي التي ستصبح دولة فلسطينية ، والرغبة في حدود واضحة ومستقيمة.

والملحقات مع مع مفهوم الفصل المطلق في حل الدولتين قوية الى الحد الذي تؤدي فيه احيانا الى الخلط بين فكرة حل الدولتين وفكرة حل الوطنين. وعلى سبيل المثال ففي مشروع كلينتون وجدنا الجملة "دولة جديدة لفلسطين على وشك آن تقام كوطن للشعب الفلسطيني، كما أن اسرائيل أقيمت كوطن للشعب اليهودي". وبالمثل ففي مبادرة جنيف نجد حل الدولتين متداخلا مع فكرة حل الوطنين:"يعترف الطرفان بفلسطين واسرائيل كوطنين للشعبين علىالتوالي".

وهذا نوع من الخلط. فمفهوم "الوطن" يختلف تماما عن مفهوم "الدولة". الدول بنى سياسية، وتتم اقامتها في لحظات من الزمن نتيجة لأفعال إرادية ناجمة عن عملية بشرية لصنع القرار. لكن الوطن شيء مختلف. فمنطقة جغرافية ما هي وطن لشعب، ليس بسبب قرار سياسي، ولكن بفعل تاريخ ذلك الشعب وهويته. وهي منطقة هاجر اليها الشعب او ازدهر وتلعب دورا مركزيا في فهمهم الخاص لأنفسهم. وحتى نطلق على شيء ما صفة الوطن يعني بأن هذا الشيء مهم للذات الجماعية ولكيفية فهم الانسان لنفسه من خلال علاقته بتاريخ الشعب الذي ينتمي اليه. وهكذا بالنسبة للفلسطينيين بينما قد تكرس اتفاقية سلام الضفة الغربية وقطاع غزة كأرض للدولة الفلسطينية، فان هذه الاتفاقية لا يمكن ان تلغي حقيقة ان كل فلسطين التاريخية هي وطن للشعب الفلسطيني. وبالمثل، فليس هناك قرار سياسي او وثيقة يمكنها تغيير حقيقة ان الوطن التاريخي لليهود لا يتطابق بالكامل مع حدود اسرائيل . وليس الانسان مضطرا لقبول مرجعية التوراة اليهودية ليدرك اهمية حقيقة انه في هذا النص القديم الذي يعود الى ما قبل ٢،٥٠٠ سنة، يُقال لليهود كيف أن ابراهيم واسحق ويعقوب عاشوا في المنطقةالتي تعرف الآن بنابلس وكيف دفنوا في الخليل. وبالفعل فهذا القصة اليهودية القديمة،التي شكلت الفهم الذاتي لليهود خلال آلاف السنين لا تعطي كبير أهمية للسهل الساحلي الذي يعيش فيه معظم الاسرائيليين حاليا.

وحقيقة ان اليهود والفلسطينيين سواء من حيث التاريخ أو الانتماء يعتبرون نفس المنطقة وطنا لهم، لا تقدم جوابا حول علاقة كل من الدولتين بالأخرى. ومن الممكن تماما القول بأن في داخل الوطن المشترك ستقام دولتان ، منفصلتان تماما. والمشكلة في ذلك هي انذلك يتناقض مع حقيقة أنه بالنسبة للشعبين فالوطن هو اكبر اتساعا من الحدود المقترحة لكل دولة، وقد اثبت الانفصال الكامل بصورة خاصة أن من الصعب التفاوض بشأنه. واذا تم التفاوض حوله فليس فيه استقرار. وعلى سبيل المثال:

* التنفيذ: في حين أن المفاوضين الاسرائيليين كانوا راغبين في الموافقة على اخلاء معظم المستوطنات في الضفة الغربية وبإمكان المرء أن يتفاءل بأن الاتفاق على حدود دولة فلسطينية يمكن التوصل اليه، فهناك شكوك قوية بشأن تنفيذ اتفاق كهذا. فهل ستكون لدى أي حكومة اسرائيلية القدرة على تنفيذ إخلاء ٧٥،٠٠٠ مستوطن من المناطق الوسطى في الضفة الغربية؟ وماذا لو أن نسبة مئوية عالية من المستوطنين كانوا مستعدين لمقاومة الإخلاء؟ هل ستقاتل اسرائيل حقا افرادا من شعبها من أجل الوفاء بالتزاماتها بموجب الاتفاق؟

* الديمومة: اذا قبل المفاوضون الفلسطينيون (منظمة التحرير الفلسطينية) اتفاقا لا ينص على حق العودة للاجئين، فسيتعرضون لفقدان الشرعية. واذا ظهرت دولة فلسطينية الى حيز الوجود على هذا الأساس، فهناك احتمال كبير بأن حماس أو منظمة تالية ستصل للسلطة بفوزها في الانتخابات الأولى أو الثانية في تلك الدولة. واذا حدث ذلك فهل يمكن لاتفاق سلام أن يستمر؟

* القابلية للتفاوض: المضاعفات السياسية للتخلي عن حقوق اللاجئين مفهومة بالنسبة لقيادة منظمة التحرير الفلسطينية. ونتيجة لذلك فقد سعوا في المفاوضات السابقة للحصول من الاسرائيليين على بعض الاستعداد للسماح بعودة عدد معقول من اللاجئين وعلى قبول من حيث المبدأ للحق العام في العودة. ومن جهة أخرى فالموقف الاسرائيلي حول الحدود اصبح واعدا اكثر بينما بات التشدد في قضية اللاجئين أكبر. واليوم لا يوجد اي استعداد للسماح بعودة اي من اللاجئين. وهكذا فان مفهوم الفصل المطلق في اطار حل الدولتين يواجه مشكلات كبيرة فيما يتعلق بامكانية التفاوض.

ومع الأخذ في الاعتبار أن حل الدولتين في اطار نموذج الفصل المطلق لا توجد احتمالات كبيرة للتفاوض بشأنه أو تطبيقه أو استمراريته، فمن الجدير بنا تفحص ما اذا كان هناك حل بديل قابل للتطبيق لنموذج حل الدولتين. ما الذي سيبدو عليه حل الدولتين اذا تبنينا بدلا من الدخول في تعقيدات مفهوم الوطن المشترك أن نتعامل مع الواقع؟ هنا سنناقش كيف سيعمل نموذج "وطن مشترك" لحل الدولتين:

١- أولا وقبل كل شيء، اتفاقية سلام بدلا من التركيز على تطبيق حل الدولتين، سيتمحور حول الاعتراف المتبادل بأن كل الأراضي الواقعة بين نهر الأردن والبحر المتوسط هي وطن مشترك للشعبين. والطرفان المفاوضان (منظمة التحرير الفلسطينية وحكومة اسرائيل) سيتعهدان ببذل قصارى جهودهما من أجل احترام حقيقة هذا الوطن المشترك. وبينما سيسلمان بأن الطبيعة الراهنة للعلاقات بين الشعبين ربما لا تسمح بالتنفيذ الكامل، فسيؤكدان على انه، من حيث المبدأ، فإن مواطني الشعبين، لهم الحق في العيش حيثما أرادوا داخل الوطن المشترك.

٢- ثم وبعد قبول أن هناك وطنا واحدا وانه يجب التشارك فيه، سيوافقان انه في الوقت الحاضر وربما حتى اشعار آخر في المستقبل، فالحل العملي هو تقسيم الوطن الى دولتين سياديتين هما بتعبير قرار التقسيم رقم ١٨١ الصادر عن الأمم المتحدة "واحدة عربية والثانية يهودية". وربما تنص المعاهدة على ان من الممكن مع مرور الزمن ان يتطور حل الدولتين الى احتمالات مختلفة بينها كونفيدرالية بين الدولتين او دولة فيدرالية واحدة لهل اقليمان او حتى دولة موحدة يتساوى جميع مواطنيها في الحقوق. وقد يتفق الطرفان على انهما سيجتمعان بشكل دوري مرة كل ١٠ أو ١٥ سنة لبحث احتمالات كهذه.، لكن مثل هذه التغييرات تتطلب موافقة الدولتين معا.

٣- وكرمز على وحدانية الوطن فان البلدة القديمة من القدس ستكون خارج السيادة السياسية. وربما تكون ملكا للشعبين، مع وضع الحرم القدسي تحت اشراف فلسطيني وحائط المبكى تحت ادارة اسرائيلية. ومن الممكن بهدف تأكيد وحدة الجذور للديانات الاسلامية واليهودية والمسيحية انه بالنسبة للبلدة القديمة فالسيادة عليها لله وحده.

٤- فيما يتعلق باليهود الراغبين في العيش في الضفة الغربية والفلسطينيين (سواء اللاجئين أو غيرهم) الذين يريدون الحياة في اسرائيل يجب التأكيد على انه من خلال نموذج حل الدولتين فلكل دولة صلاحيتها المطلقة بشأن إدخال غير المواطنين إلى أراضيها السيادية. وعلى هذاالأساس فان حل الدولتين يمكن ان يتضمن عددا من البرامج التجريبية خلال فترة تنفيذ مطولة. وهكذا، وعلى سبيل المثال، ربما يكون ممكنا قبول مستوطنة مثل ارييل مع الموافقة على أن الأرض المقامة عليها تقع ضمن السيادة الفلسطينية ويجب ان يكون لدى الجانبين برنامج تجريبي تتطابق فيه ارييل مع منطقة داخل اسرائيل تكون موطنا تقليديا للاجئين الفلسطينيين، وكما ان مواطنين اسرائيليين سيسمح لهم بمواصلة البقاء في ارييل فسيسمح بالمثل للاجئين بالعودة للعيش في بلدة جديدة داخل اسرائيل على ان ترتبط مع الدولة الفلسطينية بطرق خاصة محددة. ويمكن ان يطبق هذا الترتيب على اساس تجريبي، وسيمثل الأمل بإيجاد وسائل لتطبيق أوسع نطاقا للحق في الحياة في اي مكان داخل الوطن المشترك. واذا ثبت بعد عدة سنوات ان هذه افكرة صعبة التنفيذ فسيتم اخلاء ارييل والمنطقة المطابقة لها داخل اسرائيل. ومع ذلك فحتى هذا الترتيب لن يكون دائما. فبعد عقد من السلام والتهدئة يظهر خلاله جيل جديد يمكن مجددا بحث امكانية هذه الفكرة او غيرها لاعطاء تعبير ذي معنى لوحدانية الوطن.

٥- بخصوص عدد من اكثر المشكلات الأمنية ازعاجا والتي تقلق الاسرائيليين (مثلا كيف يمكنهم التأكد من أإن انهاء الاحتلال لن يعني سقوط صواريخ من الضفة الغربية على مطار اللد) يجب ايجاد حلول تحترم السيادة الفلسطينية والكرامة المتساوية للدولتين. احد الاحتمالات في اطار نموذج الوطن المشترك قد يتمثل في قوة أمنية مشتركة لها وجود على طول الخطوط الخارجية للوطن الواحد. وهكذا فبدلا من وجود قوات اسرائيلية على الحدود مع الاردن كما تطلب اسرائيل يمكن ان تتواجد قوة مشتركة على حدود لبنان ايضا وحدود سوريا ومصر. ومن جديد يمكن ان تعتبر هذه القوة تجريبية واذا فشلت فان ذلك سيؤدي الى ترسخ الفصل الشامل بين الدولتين مع بقاء الردع كعامل رئيس بعد اهتزاز الاستقرار ، الا آن التطلع سيظل نحو التعاون.

٦- من الناحية الاقتصادية فتوجه الوطن المشترك قد يتابع آهداف قرار التقسيم للعام ١٩٤٧ رقم ١٨١ المنصوص عليها في بند "الوحدة الاقتصادية والنقل البري " بما في ذلك الوحدة الجمركية، والعملة الموحدة التي ستحل محل الشيكل الاسرائيلي، والقطارات المشتركة ، والموانىء الموحدة والمطارات، بالاضافة الى "حرية الترانزيت والزيارات لمواطني الدولتين". وكا ورد في القرار ١٨١، فهذه الحريات ستخضع للاعتبارات الأمنية، ولكن في ظل السلام الحقيقي، ستكون الدولتان مفتوحتين للشعبين.

٧- وأخيرا وهنا أمر في غاية الأهمية، فان فكرة الوطن المشترك ستؤكد على التعليم الذي سيعزز القدرة المستقبلية للشعبين للتشارك الفعال في نفس الأرض. وسيطلب ذلك رغبة من المجتمعين في الانفتاح على معرفة كيف يفهم الطرف الآخر نفسه وتاريخ الصراع. ولن يحاول اي طرف السيطرة على مناهج الطرف الآخر الدراسية، لكن الجانبين سيوافقان على السماح لشبابهما بالتعلم مباشرة عن الآخر ما يتعلق بالروايتين المختلفتين للطرفين.

وفي الوقت الحاضر، فان العلاقات بين الشعبين بعيدة للغاية عما هو مطلوب لتحقيق ما وصفته. ولكن قد يكون من الخطأ استبعاد هذا الطرح على ان ساذج. ما قدمته هنا هو تطلع مثالي يمكن للطرفين التعهد بتبنيه. واذا اعتقدنا ان مفاوضات السلام تاريخية، فعلينا الاعتراف بأن العلاقات بين الدلتين ستشهد صعودا وهبوطا. وحتى لو تقرر في البداية العمل في اطار خطوط الفصل المطلق، فان توجهات الوطن المشترك تعبر عن نوايا لتحقيق مستقبل يمكن للجانبين آن يتشاركا بصدق في وطنهما المشترك.

---------------------------------

* جيروم سيغال هو باحث في معهد جامعة ميريلاند للفلسفة والسياسة العامة ومؤلف كتاب " إقامة الدولة الفلسطينية: استراتيجية للسلام" الذي صدر عام ١٩٨٨.

Israël Etat juif?

Philippe, un visiteur du blog, m'a envoyé le message suivant :

"A propos d'israel comme Etat juif

Bonjour,

je découvre votre blog avec beaucoup d'intérêt. Je voudrais vous poser une question: je comprends bien l'importance pour les juifs, de part de le monde, de préserver le judaïsme de l'Etat d'Israël et je comprends également l'inquiétude des Israéliens devant la menace que fait peser les évolutions démographique sur cet aspect. Bien qu'étant non juif, la majorité de mes amis le sont: je sais l'importance d'Israël pour eux et je ne peux envisager un instant qu'Israël ne reste pas, ad vitam eaternam, la patrie du peuple juif.

Dans le même temps, je me pose une question "philosophique". Comment accepter de construire un Etat fondé sur une ethnie/une religion (le judaisme a ceci de particulier que la religion et l'ethnie se confondent - ce qui est probablement pour beaucoup dans les persécutions qu'à connu ce peuple) alors même que c'est cette idée même de construire un Etat fondé sur la "pureté" ethnique qui est à l'origine de la pire barbarie dont le peuple juif a souffert? N'y a t-il pas là une contradiction fondamentale?

Je n'ai pas de réponse évidente à cette question et je serai heureux de lire votre point de vue.

Merci d'avance."

J'ai répondu longuement, mais ma réponse est restée sans suite. J'aurai pu me débarrasser de la question en quelques mots: les Juifs (écrit avec une majuscule) sont un peuple historique, et non une ethnie et/ou une religion, donc ils un droit à un Etat selon le principe du droit à l'autodétermination des peuples.

Mais il est clair que pour un Français républicain - comme pour le citoyen de tout autre Etat-Nation - les citoyens juifs de son pays sont une part intégrale de sa nation, et ne peuvent donc être compris que comme une des ethnies ou religions qui la compose, et non comme une nation à part entière. Il n'y a plus guère que des antisémites pour considérer les juifs comme un vrai peuple!

J'ai donc développé ma réponse pour apporter les éclaircissements conceptuels qui s'imposent. Je la publie ici:

Le problème vient de la nature de l'Etat-Nation

Je suis d'accord sur le fait qu'il y a contradiction entre judaïsme et Etat, mais je vois cette contradiction différemment.

Je pense d'une part que le peuple juif n'est pas un mélange d'ethnie et de religion. Ces concepts n'existent pas dans le judaïsme ou la Bible, et lui sont étrangers au fond.

Pour parler en français d'aujourd'hui, je pense qu'il serait plus juste de dire que le judaïsme est originellement une sorte de république spéciale: sa constitution est la Bible, son souverain est le Créateur du monde qui lui a donné ses lois fondamentales, son territoire est la Terre d'Israël qui appartient au "Roi des rois", mais la souveraineté de ce dernier n'est pas territoriale, elle est personnelle et s'applique aux citoyens de cette république, les membres de l'Alliance (du "contrat social" juif, en grossière approximation) où qu'ils soient sur terre, chacun personnellement.

"Dieu", le souverain de la Respublica Hebraeorum (pour reprendre l'expression consacrée par Bertram, Cunaeus, Althusius, Grotius, Selden et autres théoriciens politiques des débuts de la Réforme), est roi au sens politique aussi du terme: le judaïsme n'est pas une religion, ou pas qu'une religion. La Bible est la première à avoir séparé les pouvoirs des prêtres de celui du roi. Contrairement à ce que l'on croit généralement, les rabbins sont des laïcs, à la différence des prêtres (cohanim) qui n'ont plus de fonction depuis la destruction du temple. Elle a institué il y a 3000 ans l'idée même de citoyenneté égale devant la loi, les droits égaux pour l'étranger, la conscription nationale, l'impôt égal pour tous, la réforme agraire (partage de la terre sous Josué), la protection sociale (de l'étranger, la veuve, l'orphelin, la lutte contre la pauvreté), etc. Voir Pentatheuque.

Tout homme, de quelque origine qu'il soit, peut rejoindre le peuple juif par naturalisation (plutôt que par "conversion"), en reconnaissant le Souverain et en entrant dans son Alliance-contrat, donc les juifs ne forment pas une ethnie. Nous sommes d'ailleurs probablement majoritairement descendants d'étrangers "naturalisés juifs" plutôt que d'hébreux d'origine.

Il faut dire aussi que la Terre d'Israël n'est pas une "terre-mère", une "mère-patrie"; la terre-mère des Hébreux, c'est l'Egypte. Ceux-ci sont un peuple adulte et émancipé, une nation douée d'une constitution, AVANT de conquérir leur Promise, la terre-femme de Canaan. C'est le cas aussi des Juifs d'aujourd'hui qui existaient en tant que peuple longtemps avant la création de leur Etat. C'est pour cette raison qu'ils ont pu survivre en exil, sans territoire propre, installés dans l'Etat portable produit par les institutions et lois talmudiques.

Pour les nations païennes antiques, la terre est terre-mère, elles sont "autochtones", nées du sol, produites par la nature qui les domine et les soumet au déterminisme de sa loi. Le peuple vit en symbiose avec sa terre, nourrisson accroché à son sein, et disparaitra si celle-ci lui est retirée.

Le problème est que politiquement parlant, l'Etat-Nation moderne a largement gardé cette même identité païenne. Son territoire est une mère-patrie, sa matrice aux sillons abreuvés unit tous les citoyens - quelque soit leur ethnie d'origine - par le droit du sol, en un seul peuple "enfant de la patrie", et en une même égalité. Le problème aussi est que ce peuple détient la souveraineté; deux rois ne peuvent partager une même couronne, il ne peut donc y avoir deux peuples dans un seul Etat-Nation: il est impossible d'être Juif ou Arabe en France ou ailleurs, au sens national et politique du terme. Le Juif ou l'Arabe sont sommés de devenir des membres du Peuple Français, de la Nation Française, des "français musulmans" ou des "français israélites". Pas la moindre tolérance pour quelque nation étrangère sur le sol de l'Etat. Pas question de donner les mêmes droits à l'étranger - en tant que tel - et au citoyen - contrairement au commandement biblique. Les Droits de l'Homme, c'est pour le citoyen!

Nous pouvons déjà dire: qu'est-ce que l'Etat juif? C'est l'Etat où l'étranger est chez lui en tant qu'étranger.

En exil pendant des siècles et sous l'Ancien Régime, les Juifs ont vécus dans des communautés qui jouissaient d'une autonomie juridique entière, et d'une quasi-autonomie politique en tant que vassaux reconnus du roi étranger. Toutes les communautés juives du monde vivaient cette même situation extra-territoriale, et étaient administrées selon la même législation talmudique. Ils étaient des étrangers discriminés, certes, mais reconnus en tant que Nation, pourvu de lettres patentes,  et tolérés sur le sol du royaume, entre deux expulsions parfois, il est vrai.

L'Etat-Nation inventé par la révolution française et promu par Napoléon a détruit cet équilibre. L'identité nationale juive a alors éclaté entre religion "israélite" et nationalisme politique sioniste. Puis l'Etat-total hitlérien a complété cette destruction spirituelle par une destruction physique.

L'Etat d'Israël, construit en imitation du modèle de l'Etat-Nation européen par des Juifs assimilés qui avaient perdu le sens de leur propre identité, a reproduit le problème qui lui a donné le jour: tout comme la Révolution a "donné tout aux juifs en tant que citoyens et rien en tant que Nation", l'Etat d'Israël donne tout - en principe - aux "arabes israéliens" en tant que citoyens égaux, mais rien en tant que collectif national.

Les Arabes d'Israël ressentent aujourd'hui ce que les Juifs européens ressentaient jadis: ils n'ont pas de place dans l'Etat où ils vivent, leur peuple n'y est pas reconnu.

Mais les Arabes-palestiniens israéliens ne sont pas des étrangers immigrés comme les maghrébins en France ou les timides juifs de diaspora. Ils se considèrent comme les propriétaires authentiques de la terre et ne se laisseront pas soumettre encore longtemps...

Le problème supplémentaire est que la nature de l'identité juive interdit la fusion des peuples juif et palestinien en une seule nation israélienne, sur le modèle à la française. Les Palestiniens d'Israël non plus ne voudraient pas disparaître au sein d'un hypothétique "peuple israélien".

Mais la nature de l'Etat-Nation démocratique interdit la coexistence de deux peuples sur un même territoire! Le peuple majoritaire - les juifs - craint tout le temps de perdre le pouvoir et fait tout pour empêcher la minorité "ethnique" de se renforcer. C'est le fameux "problème démographique" qui conduit à une discrimination dans les faits, malgré l'égalité sur le papier. Il ne faut pas y voir - malgré les apparences parfois - une discrimination raciste délibérée: c'est une discrimination POLITIQUE, qui est inévitable dans le sytème de l'Etat-Nation démocratique et territorial du peuple juif, malgré toute la bonne volonté des juifs israéliens eux-mêmes.

Lorsque j'explique à des Arabes-palestiniens "de l'intérieur" (comme ils se nomment eux-mêmes) que, certes, les citoyens français d'origine arabe ne sont pas discriminés (quoique...), mais que les "petits beurres" nés en France ne savent plus parler arabe, et ne connaissent pratiquement rien à leur religion, ils sont très choqués. Les arabes israéliens jouissent d'une autonomie éducative, culturelle et religieuse entière en Israël, et la négation de l'identité culturo-nationale arabe et musulmane qui règne en France leur apparaît comme un crime et une humiliation bien plus grave que ce qu'ils vivent en Israël: essentiellement un blocage relatif de leur promotion au sein de l'élite politique et économique de l'Etat, avec ses conséquences au niveau local.

Cette situation est moralement inacceptable et dangereuse à terme. Mais ce n'est pas du nazisme, il ne faut pas tout confondre même si certains en ont très envie!

Même Lieberman, le ministre de Netanyahou qui est démonisé en France comme fasciste d'extrême droite et "Le Pen israélien", ne peut être dit raciste; il n'a jamais eu l'intention qu'on lui prête d'expulser les arabes israéliens. Il souhaite une solution de type balkanique (peut-être l'influence de ses origines Moldaves): modifier le tracé de la frontière pour que des villages arabes de Galilée soient rattachés au futur Etat palestinien, ce qui repousserait pour un temps - sans le résoudre - le "problème démographique".

Quant à la situation intenable des Palestiniens dans les territoires contrôlés par l'armée israélienne à la suite de la guerre des six jours, c'est du provisoire improvisé qui dure depuis 1967 et qui pourrit de plus en plus. Le statut de ces territoires est la résultante de l'impossibilité pour Israël de les annexer sans devenir un Etat binational, ni de s'en défaire au profit d'un Etat palestinien qui refuse de naître, ni de s'en désinteresser à cause des attaques menées contre ses civils depuis leur base. Cette situation de non-droit et de vide politique a été rapidement comblée par des implantations juives et des milices armées palestiniennes. La situation est explosive, les colons israéliens se retranchent pour tenir le terrain. C'est une guerre larvée, cela n'a rien à voir avec l'Apartheid! N'oublions pas qu'il n'y avait ni mur, ni barrages, ni routes de contournement avant l'intifada.

Le fait que l'identité juive n'ait toujours pas trouvé son expression politique est le fond du problème. Grâce à elle, si l'on peut dire, se révèle l'intolérance radicale de l'Etat Nation - même démocratique - envers l'Etranger. Là où comme en France citoyenneté et nationalité se confondent, où l'identité nationale des minorités n'est pas reconnue, le problème reste occulté.

Dans le cadre de l'Etat Nation à la française qu'est Israël, l'identité juive se fait identité ethnico-religieuse, ce qu'elle n'est pas en réalité. La démocratie israélienne - comme celle d'autres pays à minorités autochtones importantes - a pris forme de démocratie ethnique: il y a rupture entre nationalité et citoyenneté, et la démocratie est amenée à avantager la majorité nationale au détriment des minorités nationales.

Quelle solution alors?

J'en suis arrivé à élaborer une solution politique originale. C'était inévitable: à problème unique, solution unique.

La solution des "deux Etats" ne résoudra pas le problème interne d'Israël Etat-juif et des Arabes de l'intérieur appelé "israéliens", c'est-à-dire "juifs" selon le sens véritable du nom "Israël".

Et puis les deux populations sont aujourd'hui beaucoup trop intriquées et interdépendantes pour survivre à une opération de séparation chirurgicale. D'ailleurs les Palestiniens, par la voix du Hamas, ont dit non à cette solution. 

Quant à l'Etat palestinien, s'il n'est pas rattaché à Israël d'une façon ou d'une autre, il ne sera jamais plus qu'un Bantoustan invivable. Et puis a-t-on jamais vu un mouvement nationaliste être prêt à partager sa patrie? Il est impossible que le futur Etat palestinien ne devienne à terme la base d'une reconquête du reste de la Palestine. C'est déjà le cas de la Bande de Gaza! Et Israël ne pourra que renforcer l'enfermement explosif des territoires...

La solution à un seul Etat est également impossible puisque aucun des deux peuples ne veut disparaître pour en former un troisième.

Impossibles à séparer, et impossibles à fusionner, c'est l'équation qui n'a pour solution qu'une alliance dans le respect de l'identité de chacun.

Le fait que les deux souverainetés nationales-territoriales israélienne et palestinienne aient leur légitimité et s'excluent mutuellement montre la voie: il faut que les deux peuples renoncent réciproquement à leur souveraineté territoriale respective au profit d'un souverain commun supra-national.
Nous aurons ainsi une sorte particulière de fédération à trois Etats: deux Etats-Nation indépendants mais non souverains sur le territoire, coiffés par un Etat fédéral territorial, pure expression de la souveraineté du droit, qui traitera des affaires communes aux deux peuples. Il sera fondé sur une constitution qui garantira l'indépendance et l'autonomie de chaque peuple et interdira à chacun des peuples de dominer l'autre. Chaque citoyen s'engagera personnellement à la respecter et jouira d'une double citoyenneté, nationale et fédérale.

Ainsi sera neutralisé le poison du nationalisme.

Chacune des deux nations aura son parlement qui légifèrera sur ses citoyens à titre personnel et non territorial. Ceux-ci pourront en principe habiter où ils veulent sans provoquer de problème démographique puisqu'ils ne voteront que pour leur propre gouvernement. L'administration devra être très décentralisée, sur la base d'une démocratie communautaire accordant une large autonomie aux collectivités locales. Celles-ci pourront choisir de maintenir un statu-quo de caractère national ou religieux, ou de permettre un développement mixte. En fait, la réalité sociologique sur le terrain est déjà bien proche de cela.

Les parlements nationaux et communautés ethniques (Druzes, Circassiens, Chrétiens arabes, etc.) enverront des délégués au parlement fédéral sur une base paritaire. Les délégués de chaque peuple seront choisis par les deux parlements conjointement (ou directement par tous les citoyens de la fédération) afin que des hommes soucieux de l'intérêt général, sachant s'élever au-dessus des intérêts nationaux étroits, soient choisis.

Le rôle de ce parlement non-national sera de veiller à un partage équitable des terres, des ressources naturelles du territoire et de ses infrastructures communes, ainsi que d'assurer la défense des frontières extérieures. Il gèrera les domaines communs: réseaux de transports et d'énergie, environnement, aménagement du territoire. Il devra limiter les disparités économiques et sociales entre les deux peuples. Il n'y aura de propriété de la terre que privée.

Toute loi fédérale acceptée d'abord par les deux parlements nationaux sera automatiquement paraphée par le parlement fédéral commun. En cas de désaccord, celui-ci tranchera selon une majorité qualifiée.

Les forces de défense de la fédération devraient idéalement être composées de soldats des deux peuples. Des soldats arabes, bédouins et druzes, servent déjà présentement dans Tsahal. Mais aujourd'hui la situation sécuritaire n'est pas symétrique: étant donné qu'Israël est entouré de pays arabes et que les Palestiniens d'Israël se disent solidaires de leurs frères arabes en premier lieu, la direction de l'armée devrait rester dans un premier temps aux mains des Juifs. Lorsque traités de paix et alliances militaires seront établis entre la fédération israélo-palestinienne et les pays arabes et musulmans, il n'y aura plus d'obstacle à ce que la direction de l'armée et des services de sécurité devienne elle-aussi paritaire.

Cette solution peut être mise en œuvre dès maintenant à l'intérieur de l'Etat d'Israël actuel, avec les Arabes israéliens. Lorsque j'ai découvert que des juristes palestiniens d'Israël sont eux-aussi arrivés indépendamment à pratiquement la même conclusion, je n'ai plus eu le moindre doute sur sa validité (voir la proposition de l'association Adalah). Il est probable que les Juifs feront plus de problèmes, croyant qu'ils ont plus à perdre...

Le rattachement de l'Autorité palestinienne ne devrait pas présenter trop de problèmes. La réussite de la fédération et les avantages considérables qu'elle apportera à ses citoyens devrait finir par isoler les extrémistes islamistes et venir à bout de l'opposition du Hamas.

Etant donné que le détestable problème démographique aura disparu, le droit au retour des réfugiés palestiniens et leurs descendants pourra être appliqué tout comme la loi du retour israélienne l'est pour les Juifs. Chaque nouvel immigrant devra s'engager à respecter la constitution qui défend l'indépendance de chaque nationalité. Celui qui ne reconnait pas le droit de l'autre n'aura pas sa place: pas de tolérance envers les intolérants!

Cet apport de population ne fera alors que renforcer le pays, contrairement à la situation actuelle où chacun craint les progrès de l'autre.

Les conflits éventuels entre les nationalités seront un problème interne à la fédération, et donc pris en charge par la police et les tribunaux fédéraux. En parallèle existeront des polices nationales et municipales qui assureront l'ordre de chaque groupe en lui-même et par lui-même.

La parité arabe/juive devrait garantir l'application du principe de réciprocité, fondement de la justice: ne fait point à autrui ce que tu détestes pour toi-même. C'est là toute la Torah selon le grand Hillel!

Jérusalem jouira d'un statut spécial comme capitale fédérale, et l'on pourra alors dire: "La Tora sortira de Sion et la parole de l'Eternel de Jérusalem".

Nous aurons alors peut-être le privilège de voir se réaliser la prophétie selon laquelle toutes les Nations monteront à Jérusalem pour étudier son exemple de paix et de justice.

De fait, cette nécessaire solution politique fédérale peut être interprétée en termes religieux communs aux Enfants d'Abraham. C'est ce terreau et cet idéal commun qui la rendra possible et lui fournira l'énergie nécessaire: le souverain supranational n'est autre par nature que le Souverain du Monde révéré par les trois religions monothéistes.

La fédération des nations n'est rien d'autre qu'un nouveau visage de l'Alliance, à l'image du régime politique des tribus hébreues fédérées sous Moïse, et des tribus arabes sous Mahomet. Cette alliance des peuples d'Israël-Palestine peut être comprise comme un début de réalisation de la souveraineté du Souverain du monde, ribono shel olam, rab al alamin. Rien n'interdira que cette alliance des tribus monothéistes ne s'étende ensuite au reste des nations du monde. C'est le but que désirent chacun des trois enfants d'Abraham, chacun jaloux d'être celui qui va l'atteindre en premier.
Mais voilà, le conflit et sa solution à Jérusalem nous disent qu'ils devront l'atteindre ensemble, en faisant place chacun l'un à l'autre.
En seront-ils capables? Ce pourrait être leur Jugement Dernier...

Brit Shalom

From Wikipedia, the free encyclopedia:

Brit Shalom (Hebrew: ברית שלום‎, lit. "covenant of peace"; Arabic: تحالف ألسلام‎, Tahalof Essalam; also called the Jewish-Palestinian Peace Alliance) was a group of Jewish intellectuals, founded in 1925.

The original "Brit Shalom" sought a peaceful coexistence between Arabs and Jews, achieved by a Jewish renunciation of the Balfour Declaration. It supported the establishment of a bi-national regime under the British Mandate, where both Jews and Arabs would enjoy equality.

Among its supporters and founders: Arthur Ruppin, Martin Buber, Hugo Bergmann, Gershom Scholem, Henrietta Szold. Others, such as Albert Einstein have also voiced their support.

Most Palestinian Jews and Arabs rejected the proposed solution and the movement became a marginal element in the politics of the region.

In the past few years, a new organisation has taken up the name. The contemporary Brit Shalom is an Israeli organisation of Jewish and Palestinian peace activists working towards reconciliation, peace and equal rights in the region. It generally favors binational confederation or two-state coexistence, drawing upon fringe historical and contemporary movements as varied as Uri Avneri's pan-Semitism, Buberian Zionism, and even aspects of rightist Canaanism for inspiration. Contributors to its website include Gideon Levy, Doron Rosenblum, Avraham Burg, Batya Gur, Meron Benvenisti, Shahar Smooha, Yossi Sarid, David Grossman, Yitzhak Frankenthal, Tony Judt, Rabbi Arik Ascherman of Rabbis for Human Rights, Gilad Atzmon, and Baruch Kimmerling.

Zionism and Israel - Encyclopedic Dictionary

Brit Shalom Definition

Brit Shalom - (Hebrew,  ברית שלום, Meaning "Covenant of Peace) Jewish peace group founded in 1925, primarily inspired by German Zionists, to seek coexistence with the Arabs of Palestine by advocating a binational state rather than a Zionist state. The idea arose primarily in opposition to the Iron Wall concept and seemingly uncompromising stance of Ze'ev (Valdimir) Jabotinsky and in an effort to head off Arab opposition that was evident in the riots of 1921.

Martin Buber, Robert Weltsch, Hans Kohn and Hugo Bergmann are credited with being the originators of the idea. They were followers of Achad Haam and stressed the spiritual importance of a Jewish national home and the effect of Zionism on renewal of individuals. They found an ideological home in Hapoel Hatzair. In these circles, the idea for a binational state had been discussed long before the foundation of Brit Shalom, They did not consider it practical to oust Arabs by force, and did not believe Arabs would agree to live in a Jewish state. They discounted the importance of political power and amassing of material possessions and land.

Their credo was already formulated in 1921 if not before. "Palestine cannot be a nation state, not only because this is not a step forward, but also because it is impracticable. It must be bi-national rather than Eretz Yisrael." (1921 letter from Kohn to Weltch, quoted in Lavsky p. 652). Supposedly, Chaim Weizmann agreed with this idea as well, at least at one time in his career. The formation of the Brit Shalom movement in 1925 was catalyzed by Jabotinzky's formation of the Revisionist party in that year. The issues at stake were not only the question of relation with Arabs, but also the means of development of Palestine. The Fourth Aliya peaked in 1925, and brought with it a large number of people opposed to workers ownership and public development, who wished to develop the land based on private enterprise.

An open split occurred at the Fourteenth Zionist Congress between the confrontational approach of Jabotinsky and the conciliatory approach of mainstream Zionism to the Arabs. Chaim Weizmann said:

In true friendship and partnership with the Arabs we must open the Near East to Jewish enterprise... Palestine must be built in such a way that legitimate Arab interests are not impinged upon in the slightest...- we must take Palestine as it is, with its sands and stones, Arabs and Jews as they are. That is our work. Anything else would be deception.,,, We shall rise or fall by our work alone. (Protocols of Fourteenth Zionist Congress pp 328-329, translated by Lavsky, and cited in Lavsky, p. 664)

Arthur Ruppin agreed:

... there is the possibility... to establish in Palestine a community where both nations, with no ruling advantage (Vorherrshcaft) to the one, nor oppression of the other, shall work shoulder to shoulder in full equality of rights towards the economic and cultural development of the country. (Protocols of Fourteenth Zionist Congress p 438, translated by Lavsky, and cited in Lavsky, p. 664)

Brit Shalom was organized at an initial meeting in Ruppin's house in mid-November of 1925. The founders, especially Weltsch, believed they had the support of Weizmann, but that perhaps Weizmann found himself unable to speak out because of the duties of office.

Yehuda Magnes, President of the Hebrew University, was a friend and mentor of the Brit Shalom movement but was not a founder or member. Though initially successful and long influential in German Zionist circles, Brit Shalom lost the support of Ruppin and many others who were disillusioned by the brutal Arab riots and massacres of 1929.

Brit Shalom apparently never had more than a hundred members, but its binational State state platform was adopted by Mapam, the leftist "United Workers Party in the 1940s.

Byt he time of the Arab uprising of 1936, it became obvious to at least some in Brit Shalom that the binational state was impractical.

Arthur Ruppin admitted on May 16, 1936:

“The peace will not be established in this land by an ‘agreement’ with the Arabs, rather it will come in due time, when we are strong enough so the Arabs will not be so certain in the results of the struggle and be forced to accept us as an existing fact.” ref

That was not so different from the original thesis of Jabotinsky in The Iron Wall . In August, Levi Billig, a member of Brit Shalom was brutally murdered. ref The movement lost most of its adherents.

However, in 1942, perhaps in reaction to the Biltmore Program, Brit Shalom adherents and sympathizers including Yehuda Magnes, Martin Buber, Ernst Simon and Henrietta Szold founded the small IHUD (Union) party that advocated a binational state. They presented their case to various international commissions and continued to function until 1948.

A different version of Brit Shalom was created recently. It seems to have little relation to the former group. Brit Tsedek VeShalom, an American non-Zionist Jewish peace group also based on the original name evidently.

Ami Isseroff
September 7, 2009

Reference:
Lavsky, Hagit, German Zionists and the Emergence of Brit Shalom, translated from the Hebrew, reprinted in Reinharz, Jehuda and Shapira, Anita eds. Essential Papers on Zionism, New York University Press, 1996, pp. 648-670.

From the Brith shalom website:

(This organisation seems not to exist anymore).

Why Brit Shalom?

March 17, 2001

Why, one may ask, is there any reason to propose a "Union" or "Federation" in Israel/Palestine? Why on earth is there any reason to believe that this solution will be successful? There is not even sufficient goodwill on either side to ensure a separation, why propose such an intimate approach between these two mutually repellent populations?

There are three main reasons why it is appropriate to take up and modify at this time, the ideas presented by the original group of people of Brit Shalom.

The first reason is that the Oslo process, after more than a decade of negotiations, has failed. Oslo, and its ideological carry-on baggage, was evidently suffering at Camp David in 2000 and was clearly dead already at Taba some months after. Oslo is dead, not because there is no willingness to concede, but because there is a fundamental inability of either side to partition the land of Palestine/Israel. The reasons underlying this stubborness are different for the two sides.

For the Israelis, partition clearly means the uprooting of over 100 settlements beyond the green line. It means adjusting to a rapid and irrevocable deterioration in geographical deterrent capabilities. In order to face the problems raised by this scenario, successive Israeli governments have proposed to keep Israeli settlements across the green line, and they have devised drafts that would ensure Israeli access to roads and military installations all over the West Bank.

These demands are, it now seems, wholly unacceptable to the Palestinians, who would then be left with administrating not so much a country, but a collection of pieces of land, disjointed and interrupted. So neither side really is able to accept a straight partition.

The second reason is that, no matter what happens there will have to be erected channels of cooperation anyway. Issues such as defense, resources, particularly water resources, economic and regional development, pollution, know no boundaries. No matter what happens, cooperation will need to be sought on these and other issues of pressing concern.

The question is only whether the discussions will take the form of dictates from the powerful to the powerless or whether they should be agreed upon through mutual cooperation. If the situation is one of unilateral dictates and selfish demands, as has been the case since 1967, a co-existence will simply not last. This is what we are precisely what we are experiencing now, with the Second Intifada.

The third reason is more emotional perhaps, a political factor that should not be underestimated. The emotional ties that each people have to the land are to the whole land. Neither Palestinians nor Jews harbour feelings of national pride to a half of Palestine. Both parties are equally adamant that their country is 'really' the whole of Israel/Palestine. The concession of partition is equally big in both minds.

The map that the Prime Minister of Israel, as well as most Israeli homes, have on their wall, is the map of Israel and the territories, and this is of course true for both Arafat and the Palestinian population as well. Slowly, it becomes clear for those who want to see it, that the other population is there to stay. By the year 2012 there will be demographic parity between the two nations in Palestine/Israel.

That is to say, that in a decade or so, there will be as many Palestians as there will be Jews West of the Jordan river. It will have become evident then, that a population of eight or nine millions cannot be denied basic human rights.

So a solution must be based on these three assumptions, whose strength have been tested over the course of the last 100 years: First, there cannot be an absolute physical separation because it would entail a compromise too large to bear for the Israelis. Second, cooperation must be undertaken between two equal parties, it cannot take the form of dictates from the more powerful part as lack of empowerment breeds violence. Third, the emotional and national-mythological needs of either party need to be addressed.

Finally, it is necessary to point out the fact that, although the union solution clearly suffers from a plethora of practical difficulties, of which the drawing of borders and legislation land areas and populations are just two examples, that is not to say that there is a perfect solution out there somewhere waiting to be discovered. There is none. There is no easy, foolproof solution to the existential battle between the two rivaling national entities over the real estate of Palestine.

If it is clear now that there is no satisfactory way in which partition of Palestine/Israel can be effectuated while ensuring Israel's security needs as well as Palestinian national ambitions, then some other solution must be proposed. There is no good 'proposing' to perennially wage war one against the other. As the hawks would have it, because that does not constitute a solution but rather a breakdown of solutions.

Given the explosive demography of the two countries and the sharp geographical constraints which prevail, it will eventually become clear that either party is unable to delegitimise the other and cooperation will, at the end of the day, become inevitable. Eventually, the country will not bear partition, as Yehudah Amichai wrote once in his poems: "…the fields must have it." Any solution that does not respect the organic nature of the country, its indivisibility in the hearts and minds of its inhabitants will prove itself unworkable.

Daniel Reisel

A view of the task of Brit Shalom

April 21, 2001

The original Brit Shalom and its IHUD Party were on the whole remarkably unsuccessful in obtaining their goals. This was perhaps due to the fact that their goals were indeed too lofty and that they failed to take into account the geopolitical reality and the national aspirations of both nations. So what are the differences between our approach and theirs?

The first and perhaps most radical revision is that we do not propose a bi-national state. This is not a solution that is desirable in the eyes of the Palestinians or the Jews. To make Palestine/Israel simply into a country for all its citizens will in the short term mean that the Palestinians will be in a minority and in the long run, due to the more rapid population growth of the Palestinians in the West Bank and especially in Gaza, that the Jews will be in minority. This may be a solution favoured by some liberal minded Palestinians today, but for the Jewish majority, it would clearly spell disaster. No political entity will ever accede to what is seen as a national suicide. The Brit Shalom of 2001, therefore will have to amend the initial outlook of Buber, Magnes et al. They tried also to find a solution to

Second, we do not propose the establishment of cantons or self governed municipalities. The events of 1948 and subsequent wars have, tragically, made the populations geographically more separate. The process of separation that started through the Oslo process, when completed, should mean that the West Bank and Gaza will be Palestinian territories. We envisage that it be possible to establish internal borders according to the green line and in addition to allocate several pockets on either side to the other entity. This flexible solution has been implemented without inordinate problems in Switzerland. There are also villages beyond the Belgian border that belongs to The Netherlands, passports and all, and similarly there are pockets of German speaking, European Nations passport wielding Germans inside Switzerland. In our case, it would be possible to link the Palestinian villages in the Galilee with the Palestinian state and some of the settlement blocks in the West Bank to the Israeli state. Inadvertently, this would ensure ethnic minorities in both camps, should this be of prime importance in the coming generations.

Third, the new Brit Shalom differs from the original organisation in that we have, from the beginning had not only Palestinian members but that the leadership of the organisation is from the start been shared. In Brit Shalom there are Palestinian members from both Israel and the territories. This is perhaps the strongest point of difference between Brit Shalom and similar "peace organisations" in Israel. With very few exceptions they are composed exclusively of well meaning Jewish members. The way we see it is that if we are to arrive at a point from which it will be possible to build a future, that is a process that must be undertaken together.

Tackling differences

People often ask, when confronted with the ideas that Brit Shalom espouses, what about army service? What about defense? How can each party be willing to rely on the other when it comes to the crucial military and strategic decisions? What about the secret service, the diplomatic corps etc. In answering this question, it is useful to look at the ways similar questions were posed to the Brit Shalom of 1925.

Then, perhaps less than now, the issue that was most burning, at least for the Jewish constituency, was that of immigration. Since the White Paper, issued by the British in 1939, which limited Jewish immigration to 10,000 per year, the Zionist camp had fought hard to expand the limits of immigration. This was crucial for their programme, but also pressing as the Second World War began to unravel. In the discussion between IHUD and the United Nations, the question of immigration was laboured over to a great degree. Magnes asked rhetorically whether this was possible to solve at all.

The IHUD party had as its policy to lobby the British and subsequently the United Nations to allow an immediate immigration of 100,000 Jews from Europe. This request coincided with the Yishuv's policy. But Magnes was not blind to the dangers that such political decisions would have on the proposed binational state. His answer to this challenge was to set out a phased implementation of the Jewish-Arab cooperation.

The phased plan was presented as entailing three separate stages. First he envisaged that there would be some cooperation on immediate issues between the two entities. This would be determined upon by a joint Executive Council that would be made up by both Jews and Arabs. Magnes was writing at the time of the British Mandate and he emphasised the need to diminish and eventually uproot the influence of the British in Palestine. This it is fair to say was fairly non-controversial in the view of the Jews and the Arabs, all of whom were longing for the last British soldier to leave.

The second stage would involve the transfer of Palestine for an agreed period to the custodianship of the United Nations. This stage would also involve the appointment of a Commission of Constitution which should be composed on the same principle of parity in numbers, and that would be faced with the task of writing a joint draft of a constitution for a bi-national Palestine. Magnes envisioned the United Nations drawing on the help of international experts and especially help from member states that were faced with the same multicultural reality in their own countries.

The third stage, after the transitional period of trusteeship, the Palestine/Israel of two equal nationalities would then become a Union. Magnes described this in his statement to the United Nations in June 1947:

We think that a bi-national Palestine based on parity has a great mission to help revive this Semitic world materially and spiritually. The Jews and the Arabs are the only two people remaining from Semitic antiquity. We are related. We have lived and worked together. We have fashioned cultural values together throughout our history. We regard it as the mission of the bi-national Palestine to bring about once again, within the Semitic world, this revival of the spirit which has characterised Semitic history from antiquity.

Were we to read Union of Israel/Palestine of two independent, autonomous poltical entities, instead of Magnes' concept of a bi-national Palestine, it would capture more or less the outlook of Brit Shalom today.

That is the long answer of how one would solve conflicts of interest under the framework of Brit Shalom. The short answer is that differences of political opinion, e.g. in terms of defense and immigration will have to be solved by the joint legislative body of the two states.

There is no simple solution to the challenge of co-existence. There will always be difficulties since the two peoples have different outlook on many things. No matter what will happen, there will have to be accommodation of Palestinian refugees in the Palestinian state and there will have to be made allocations for Israel's security needs towards the East. But the bottom line must be that these issues are best dealt with through cooperation. Only through joint ventures will there be guarantees that calm will prevail in the region.

Daniel Reisel